שתדעו לכם חבריי, שאני מאוד מעריכה את אלה מכם שיוצרים איתי דו שיח מכבד, בין אם בפרטי או בפוסטים עצמם. אני שמה לב איך בכל נושא שנוי במחלוקת, החיים משקפים לי את שני צידי המטבע של בני האדם (יותר נכון אלפי צדדים וזויות) ועל כל התנהגות מבזה או אלימה – יש את אלה שבוחרים אחרת, בלי שום קשר לאם אנחנו מסכימים בדעותינו או לא.
אני מרגישה כאילו החיים מקפידים להעביר לי מסר לא לשבור את הכלים, לא להתייאש מעצמי ולא מבני האדם, אבל כן ללמוד איך להתנהל מולם בצורה בריאה. לדעת מתי לשחרר ומתי דווקא להיכנס פנימה עמוק יותר אל השיח, מתי לשים גבול ומתי לפתוח דלת, מתי לסתום את הפה או המקלדת ומתי לתת בהם פול גז.
זה לא פשוט להיות חשופה ולבטא את עצמך, בשום נושא. זו סביר להניח חלק מהסיבה שאני במקום הזה, אם זה היה פשוט בטח הייתי בוחרת לי דרך אחרת להתפתח דרכה.
אנחנו חיים בעולם מטורף שבו השתקה היא חלק בלתי נפרד ממנו, כל דור מבטא אותה קצת אחרת, אבל זה תמיד שם, המיגור הזה של האחר.
היכולת להכיל מציאות מגוונת מאוד, לפעול על פי תפיסותיי, להביע את דעותיי – אבל לא להתחרפן אם אחרים לא חושבים כמוני – אני חושבת שזו אחת המיומנויות הכי חשובות שפיתחתי בשנים האחרונות.
זו היא לא מיומנות טבעית לי.
לשחרר מיסיונריות, לשחרר שיפוט, לשחרר את הרצון שהדברים יהיו בדיוק כפי שאני רוצה או שאנשים יחשבו/יגיבו בדיוק כמו שאני רוצה – זו תחושת חופש גדולה ואני ממש גאה בעצמי כאשר אני נוכחת לדעת שהצלחתי להגיע לנקודה הזו.
אני לא מושלמת, אני כל הזמן עושה עליה עבודה, אבל אני בהחלט במקום טוב איתה.
אני מצליחה יותר ויותר לבטא את עצמי ללא הצורך לשלוט באדם שמולי. ממיסיונרית אדוקה שממש ממש חייבת לנצח בכל ויכוח ולהמיר את דתו של כל העולם – הגעתי למקום שהוא כל כך משוחרר. מקום בו אני מסוגלת להתבטא, לבטא את רעיונותיי, לומר את דעתי על משהו כזה או אחר – וזהו. אין לי צורך לוודא שכולם שמעו/קראו, אין לי צורך לשכנע כל מגיב בפוסט. אני סוגרת את הטלפון וממשיכה הלאה בלי לחשוב על זה יותר מידיי וזה כזה כיף לי.
כאשר את יוצרת רב תחומית ואת מבטאה את עצמך במגוון כל כך גדול של צורות ועל כל כך הרבה נושאים – העבודה הפנימית הזו של להחליף את הצורך במיסיונריות בביטחון פנימי שקט – היא פשוט מאסט, אחרת זה שיגעון. כי ביקורת או חוסר הסכמה תמיד תמיד יהיו, אנשים רעים תמיד יהיו, רפש אנושי תמיד יהיה, אבל כל הדברים האלה לא יערערו את היציבות שלי ולא יפגעו ביכולתי להתבטא – אם אני אהיה מונעת מתוך שקט פנימי ולא מתוך התדר המיסיונרי שפשוט לא מסוגל לשחרר עד שכולם הופכים כפופים לו.
דווקא בגלל שהייתי שם אני מזהה בבירור את ההרגשה של להיות בצד השני, ואני רוצה להשתדל לחזק את הצד המאוזן הזה, כי ברור לי שאני לא הולכת להפסיק להתבטא בשום נושא שמעניין אותי.
אז תודה לעצמי ותודה לכם חבריי, לאלה מכם שכותבים לי בפוסטים/בפרטי את דעתם או את מחשבותיהם, בלי קשר למה הם בדיוק, אלא שאתם בוחרים להתבטא בצורה מכבדת, אוהבת, ממקום שנקודת ההתחלה שלו הוא אהבת אדם ולא ההפך. שתדעו לכם שאני לומדת מכם המון. שתדעו לכם שכל פעם כזו שבה אתם בוחרים להגיב לי על איזשהו נושא שאתם לא מסכימים איתי בו, ואתם מכבדים ומוקירים אותי בו זמנית – אתם ממש עוזרים לי ולחברה שלנו להתרפא ואני סופגת את האנרגיה שלכם ומטמיעה אותה בתוכי, כי כך גם אני רוצה להיות כלפי אחרים.
סוף פילסוף 🙂