היו שתי תקופות בהן עזרתי לטפל בסבתי הנכה. בראשונה הייתי בחורה דוסית בת 21, חרדתית עד טירוף, שקופה וחיוורת, בקושי מחזיקה את עצמי, ופתאום הייתי צריכה להצליח להחזיק את סבתא. אחרי שהייתי מחליפה לה חיתול על המיטה, הייתי מקרבת את הכיסא גלגלים ומרימה אותה לישיבה. הייתי רוכנת ועוטפת אותה בזרועותיי, מנסה להטות אותה כך שמשקלה ינוח על שלי, היא הייתה מנסה לעזור ברגלה האחת שעוד טיפה עבדה ואיכשהו, הייתי מצליחה להעבירה מהמיטה לכיסא ללא נפילה בדרך. לצערי בשאר הזמן איתה ניסיתי בעיקר להקריא לה חומרים מיסיונרים משכנעים כדי שאולי היא תתפכח ותבין את ה"אמת" על אלוקים ותורתו.
כמה שנים אחר כך הייתי צריכה לנסוע במיוחד מתל אביב כדי להחליף לה בערבים. כבר לא דוסית אבל גם לא קשובה באמת לאדם שמולי. באחת הפעמים הייתי בדיוק באמצע, עוד לא הספקתי לשים את החיתול החדש ושתן התחיל לנזול על הכל. שאלתי אותה "סבתא את מרגישה שאת עושה פיפי?" היא ענתה "לא". אחרי ההחלפה הייתי משאירה אותה מכוסה במיטה עם הנייד לידה, מוכנה לשינה. הייתי מכבה את האורות, אומרת לסבתא "לילה טוב סבתא, מחר בבוקר שירה תבוא" ונועלת את הדלת, משאירה את סבתי הנכה לבד ומקווה ששירה באמת תבוא מחר בבוקר.
הטיפול בקשישים הוא עבודת קודש בדיוק כמו הטיפול בילדים, לא פחות. כמו שכולנו היינו ילדים, כולנו גם נהיה זקנים. אני רוצה לחשוב שהיום הייתי נוהגת אחרת כלפיה, רואה את מי שהיא ולא עסוקה בלהבליג על כך שהיא אינה מה שהייתי רוצה שתהיה. עוד לא סלחתי לה אז על דברים, לפעמים קל יותר לסלוח לאדם אחרי שהוא מת.
ההתייחסות למבוגרים בחברה שלנו דורשת ריפוי, כמו עוד הרבה דברים. אחד הצעדים החשובים בעיניי הוא לסלוח להם, על העבר, על ההווה, אז נוכל לראות את מי שהם באמת ולנהוג בהם ביותר אהבה כשהם תלויים בנו, אז גם נוכל לשחרר פלונטרים רגשיים בתוך עצמינו שמונעים מאותה האהבה לבוא לידי ביטוי. החיים הם כמו גלגל שמתקדם קדימה – מערכת היחסים עם הילדים בסופו של דבר מולידה את מערכת היחסים עם המבוגרים, והיא עוברת מדור לדור תוך ההתפתחות האנושית והפרטית.
איך היינו רוצים שיראו מערכות היחסים בחברה שלנו?
הלוואי שנלמד לבחור באהבה, בכבוד, בהקשבה אמיתית ובהבנה של מי שנמצא מולנו, בין אם הוא בגוף קטנטן, בגוף זקן, בגוף נכה, בגוף אחר, בכל גוף, כי אין באמת הבדל בין כל אלה, לא באמת.