היה לי מזל, או יותר נכון שכל, לא להפסיק בבת אחת את התרופה כמו שאמרה הרופאה, אלא לעשות את זה ממש ממש בהדרגה. כל פעם הורדתי רק רבע כדור. יום אחרי שהורדתי הרגשתי טוב, יומיים אחרי דיכאון, שלושה-ארבעה ימים אחרי זה התחיל להתאזן. ככה כל פעם הורדתי עוד רבע ועוד רבע, ובסך הכל הייתי על 3/4 כדור, שזה מינון מאוד נמוך שהרס אותי לגמרי. כבר זה היה אמור לגרום לרופאה להבין שגם את הדרך ההפוכה אני צריכה לעשות בזהירות רבה.
אז כדור יומיומי ירד מהפרק. העיקרון הוא אותו עיקרון בין סוגי הכדורים, הבנתי את הפרנציפ. נשארו לי שני סוגי כדורים שהם לזמן ספציפי שבו אני צריכה עזרה, כמו למשל אם אני מופיעה. אחד מהם אני יודעת מראש שהוא לא יעזור לי בגלל סוג המנגנון שלו (משפיע על גאבא, ההשפעה שלו דומה לתחושת טשטוש של אחרי ניתוח או אלכוהול וכד'), עם השני (אנטי פסיכוטי) אני חושבת שיש סיכוי לעזרה באחוז מסוים, עוד לא קניתי אותו כדי לנסות, ואני מכינה את עצמי לכך שלא יהיה איזה קסם, חשוב לי להשאר עם רגליים על הקרקע.
אני לא מתחרטת שניסיתי את הכדור שהפסקתי, למרות שזו היתה אחת החוויות הקשות שחוויתי. בינתיים המשכתי לעשות עוד עבודה פנימית ואני עוזרת לעצמי לשחרר את הרצון החזק שלי להצליח בהכל, בייחוד בשירה, אני לומדת להתגמש ולאפשר ליקום להביא לי את הדברים הטובים בדרך שלו.
אז אחרי איזה שנתיים שאני חושבת לעשות את זה, אחרי שאנשים מבחוץ אמרו לי.. הקורונה הכריעה את הכף וקניתי לי מיקרופון להקלטה בבית.
אז ישבתי איתו רועדת, כן אני רועדת אפילו מהמיקרופון, אני רועדת גם מזה שעופר לידי, אבל לאט לאט זה משתפר. הספקתי כבר להקליט כמה שירים ולשלוח למפיקים. אני לא צריכה לנסות לשלוט ברעד, לתת לו להיות זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו הרגע. זה כזה אבסורד שרגע לפני אני עשויה לשבת במדיטציה עמוקה, לתקשר מידע מדהים שעוזר להמון אנשים שקוראים את התקשורים שלי, אבל בשניה שאני פותחת את הפה לשיר נדלק לי כפתור במערכת ואני פשוט נכה.
הכל בסדר. אני באמת מקבלת את עצמי איך שאני ומבינה ששום דבר לא באמת סותר את עצמו. אני יכולה לשבת שעות במדיטציות עמוקות, אני יכולה לעזור לאנשים, אני יכולה לרפא את עצמי עוד ועוד, לסייע לאחרים לרפא את עצמם, ועדיין במקביל לא להיות מושלמת. זה הוא חלק מטבעה של החוויה הפיזית שלנו פה ויש בי היום הרבה הערכה וכבוד אליה.
אני מכבדת ואוהבת את גופי, אני יודעת שהוא מכיל בתוכו תפיסות עמוקות שגורמות לו להגיב בסיטואציות מסויימות בצורה מסויימת, אני מקבלת אותו איך שהוא וגם אותי. אנחנו שניים שהם אחד. הוא איתי ואני איתו לאורך כל המסע שלנו בגלגול הזה. פעם הייתי נלחמת בו, מתנגדת לו, לפני שהבנתי את מהות היחסים ביננו. היום אני מוקירה אותו ועוטפת אותו באהבה, כמו שעוטפים תינוק.
תאהבו את עצמכם. אל תתנו לחיים שלכם לעבור כשאתם מבזבזים אנרגיה על שנאה עצמית ומלחמה חסרת תכלית במי שאתם. החיים עוברים בטילים, אפילו שיש זמנים קשים שנדמה לנו שהזמן לא זז כי מאוד כואב לנו באותו הרגע, זה לא באמת כך. הזמן מהיר יותר ממה שנדמה לנו והתנועה מתרחשת כל הזמן, היא לא מפסיקה לרגע. כרגע אתם יושבים וקוראים את הפוסט שלי והופ, אתם כבר ברגע הבא. אל תחכו לטפס על הקירות בכדי ללמוד אהבה עצמית, אל תחכו שהחיים ימעכו אתכם לקיר בכדי לטפל בעצמכם באמת, אל תחכו להיות על סף איבוד עצמי בכדי להבין שאתם יכולים לבחור להיות מאושרים ממש עכשיו.
תתמקדו.
מה עליכם לעשות בכדי להיות שמחים עכשיו? האם יש משהו שהייתם רוצים לשנות? האם יש משהו שמבקש ריפוי? חלק בתוככם שמבקש את תשומת ליבכם? כמו ההוא מהסרטון המפורסם ביוטיוב: ג'אסט דו איט עזבו תנאים או נסיבות.. תהיו שם.