לדעת פרויד נשים נולדות כאשר הן אינן מפותחות מספיק מבחינה מינית. על פיו, גירוי דגדגני הוא למעשה "לא בוגר", בשונה מגירוי נרתיקי. ה"הוכחה" לחוסר בגרותן המינית המולדת של הנשים נעוצה בעובדה שהדגדגן הינו איבר הומולוגי לפין, כלומר, מתפתח מאותה גבשושית עוברית, אך בשונה מהדגדגן, הפין (שנחשף להורמונים זכריים) ממשיך להתפתח לצורתו המלאה. פרויד לא ידע אז, שלמעשה גודל הדגדגן קרוב לגודלו של פין זכרי ורובו איבר פנימי ולא חיצוני. ואני שואלת, האם יכול להיות שאנו כחברה ממשיכים להגשים אמונות ודיעות ישנות של אנשי דת ושלטון ושל מלומדים נחשבים, הממשיכים להיות מצוטטים וממשיכים להילמד במוסדות ההשכלה הגבוהה, מבלי לבדוק האם דעתם המוצקה באמת בריאה לנו? באילו אמונות ותפיסות מחזיקים אותם אנשים הנקראים היום "רופאים"? האם כיחידים בתוך החברה יש לנו את האופציה להתבוננות על אותם אלה שאנו משליכים עליהם את יהבנו, את בריאותנו, את האמון שלנו, את בריאות ילדינו? אם תרצו את דעתי ואם לא: אילולא הייתי הולכת בנתיב ה"אלטרניטיבי" ובמקומו הייתי צועדת בנתיב הקונבנציונאלי – הסיכוי שהייתי משיגה את אחוזי ההחלמה שהשגתי הם אפסיים. אינני אומרת שאין הצלחה לרפואה הקונבנציונאלית, אך מה הם אותם אחוזים ובאילו סוגים של חולי היא מצליחה לרפא? (חולי "מיוני" או כרוני, טיפול סימפטומתי או שורשי) ובכלל, מה היא ההגדרה של "ריפוי" שעל פיה המדע בודק אחוזי הצלחה? מה בעצם אני רוצה לומר: מה שמחנכים אותנו להאמין אינו בהכרח הדבר הבריא, הנכון או המדוייק לנו. היכולת להתבונן בכנות על האמונות והתפיסות המובילות אותנו בחיים, מהווה מפתח קריטי להחלמה ולמציאת אושר יציב וקבוע. אז התחילו להתבונן, לשאול את עצמיכם שאלות, זה בסדר לפחד, זה בסדר להיות מופתעים ממה שתגלו, זה בסדר לכעוס בדרך וזה בסדר לגבש אמונות חדשות שאולי מנוגדות למקובל. הכל הוא בסדר ואין עונג כמו היכרות אמיתית עם העצמי שלנו. טוב, אולי רק אורגזמה דגדגנית.