מעשה שהיה כך היה:
הרגשתי שאני מתחילה להיות תלויה בקלמיגו, וויברטור החרדה שלי, אביזר העזר שנועד לסייע בזמן חרדה אקוטית.
ידעתי שאני מפתחת בו תלות שבאה על חשבון ריפוי פנימי שלי והייתה לי הרגשה שאם לא אטפל בעצמי לעומק ואשיג עוד נדבך של שליטה ואחריות פנימית – הוא ילך לי לאיבוד.
מה תעשי אם הוא ילך לך לאיבוד?
המשפט הדהד לי בראש והתשובה שלי הייתה "אבל אין לי כוח להתמודד".
ואני באופן לא מפתיע, צריכה להילחץ אל הקיר לפעמים כדי לעבור שלב ריפוי נוסף.
אז הקלמיגו הלך לי לאיבוד.
מה זה הלך, ממש פוף, התאדה, עבר מימד, נעלם מעל פני האדמה.
ברגע הראשון שקלטתי שהוא נעלם – פאניקה.
איך אני אצא עכשיו מהבית בלי משהו להיאחז בו?
אבל הייתי חייבת לצאת, אחרת איך אחפש אותו במקומות שהייתי בהם.
טוב ברור לך למה הוא נעלם, את יכולה להירגע, כל מה שאת צריכה לעשות זה להסכים לעבור את השיעור.
אז הסכמתי.
אבל אז הקלמיגו יחזור אליי? שאלתי
והתשובה הייתה צפויה, אם יש סיכוי שהוא יופיע זה רק אם אני אסכים באמת לא לראות אותו יותר לעולם. זה לא קטע של כסף, זה לא עניין של לקנות חדש, זה עניין של לקחת אחריות על הריפוי שלי.
אז אמרתי טוב… פסדר.
אבל לא אחרי חפירות ארכאולוגיות.
עברתי בכל מקום שהייתי בו, הלכתי את המסלולים שלי בדאון טאון, נכנסתי לבתי הקפה שהייתי בהם, חיפשתי סביב מיטת העיסוי שהייתי בה. חפרתי בכל התיקים שאני משתמשת בהם, בכיסים של הג'קט, של המעיל, בכל התאים של העגלה של השוק, באוטו.
חפרתי הכוונה שהכנסתי את היד לכל פינה, עד שאני מרגישה את התחתית של הכיס/התא ואת כל הצדדים.
אפילו עופר חיפש.
טוב עכשיו אני מסכימה, הודעתי להדרכה הרוחנית שלי, ליקום.
וידעתי שיש סיכוי טוב שהוא יופיע פתאום, יש מאין.
אתה תראה, אמרתי לעופר, אני אומרת לך שהוא יופיע, אבל אני חייבת קודם להסכים לא לראות אותו יותר לעולם.
עברו שבועיים או שלושה בערך, עשיתי לו השכבה ונפרדתי ממנו לשלום אבל עוד לא העמקתי בריפוי, עוד לא עשיתי את מה שידעתי שאני צריכה.
הכל בסבלנות, אין לך מה למהר.
מתישהו, החלטתי לעשות את המדיטציה שידעתי שלה אני זקוקה. עבדתי על החנק שתוקף אותי בהתקף בחוץ, על השיעול, על רפלקס ההקאה, על הנשימה, על הדברים המחרידים האלה שהם חלק ממה שגרמו לי להזדקק נואשות לעוגן חיצוני, במיוחד עוגן שמתקשר לנשימה.
יומיים הטמעתי בתוכי את הטיפול שעשיתי לעצמי ואז:
"עופר אני מכבסת את הסלסלה של השוק"
אני מחליטה לחפור שוב באותו התא שנחפר כבר פעמים רבות גם על ידי וגם על ידו, לפני שאני זורקת אותה למכונה.
נחשו מי היה שם, צדיק קטן שלי 🙂
ואני?
רוב הזמן יוצאת עכשיו בלעדיו.