חוסר איזון מעי-מוח = התמכרות

“כל אדם במצב גאפס (חוסר איזון של מעי-מוח) הוא אדם מכור. מיקרוביום הפתוגנים שגדל יתר על המידה במערכת העיכול מאוד חכם. כאשר הם (הפתוגנים במעי) אוכלים אוכל הם מפיקים רעלים מסוימים, חלק מהם זו צורה של אנדורפינים השולחים למוח איתותים של עונג. הכימיקלים האלה נספגים ומגיעים למוח. הם הופכים את המוח למכור להם, אז המוח רוצה עוד, הוא דורש את הכימיקלים האלה (נ"ע: כלומר בפועל את המאכלים הספציפיים שמזינים את הפתוגנים שמייצרים רעלים שהמוח מכור להם).
הכימיקלים האלה מיוצרים בעקבות פעילות של מיקרוביום מפתוגנים ספציפיים, והמיקרוביום הזה אוהב מזונות מסוימים ולא אוהב מזונות אחרים. אז הוא מכתיב למוח שלכם איזה מזונות אתם תאהבו ואיזה לא, ואז הוא הופך אותכם למכורים. אתם לא הולכים לקנות סמים מאיזו פינת רחוב, מפעל הסמים נמצא אצלכם במערכת העיכול והוא מיוצר על ידי קהילת מיקרוביום המעי שלכם.
פעם היו מאמינים שאנשים הם אחוזי-שד (מתייחסת לדרך בה תפסו מחלות מוחיות שונות), ואכן המצב הוא שאתם נשלטים, לא על ידי שד אלא על ידי מיקרוביום מסוים שחי לכם בתוך הגוף."
מתוך ראיון עם ד"ר נטשה קמפבל-מקברייד, מפתחת פרוטוקול תזונת גאפס (לינק בתגובות).
אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שלמדתי בשנתיים האחרונות זה עד כמה החוויות שלי מקורן במעי, או במילים אחרות, באוכל שאני בוחרת לאכול. כל כך הרבה כבר למדתי, על ריפוי עצמי, על רוחניות, על התמודדויות נפש, על חרדות.. ואיכשהו תמיד יש עוד מה ללמוד, ברוך השם לא משעמם לי 🙂
אבל זה היה שיעור מאתגר במיוחד, כי במובן מסוים קל לי יותר להאמין שהכל הוא שיעור רוחני מהבחינה הזו שאין לי צורך כביכול לתת הרבה דגש על הפן הפיזי שלי. זה לא שכל השיעורים שלמדתי לפני כן לא היו נכונים, כוח המחשבה הוא עדיין כוח הריפוי החזק ביותר בעיניי, כתבתי המון על השימוש שלי בו והדרך בה השגתי איתו ריפוי, אבל כחלק מההתפתחות שלי בחיים האלה הייתי חייבת לקבל את קיומו של הצד השני של המטבע.
מאוד הייתי רוצה להאמין שכוח המחשבה שלי הוא מספיק כדי לשמור עליי בריאה, אם זה היה נכון הייתי יכולה להיות טבעונית עד סוף חיי, אבל אני מבינה שחלק מהשיעור שלי הוא להסכים להבין שאני נולדתי אל תוך גוף פיזי והדבר הזה מגיע עם חוקי המקום.
זה לא שלא הבנתי קודם את החשיבות של הקרקוע והחיבור לגוף ולפן הפיזי כאן, בכל זאת אני עוסקת במקצוע שקשור ישירות לגוף (הפילאטיס וכו'), למדתי יעוץ מיני וגם השירה היא דבר פיזי ביותר מבחינתי, אבל עדיין אני רואה איך אני ממשיכה לתת למציאות הפיזית תנאים כי אני לא רוצה לקבל אותה במלואה. ניתוק מהגוף ליווה אותי כל חיי, וגם כאשר עסקתי בדברים פיזיים, בתוך תוכי הייתה תמיד העדפה לא להיות כאן, אני מודה שעדיין.
תמיד כשאנשים מבקשים ממני תקשור או שתקשור שלי מתפרסם ואני קוראת את התגובות מחממות הלב, אני אומרת לעצמי נעמה, מה את צריכה את כל הבלגנים האחרים בחיים שלך, יאללה, פשוט תהיי מטפלת, תהיי מתקשרת, תהיי הצינור שגם ככה קל לך להיות. אבל כנראה שזה כל העניין, כי העבודה שלי כאן היא לא (לא רק) להתחבר לרוח ולעשות את מה שקל לי, העבודה שלי היא להתחבר לאדמה ולהפוך את שתי רגליי לרגליים של לוחם סומו.
אז חלק מהעבודה הזו זה להבין שאני חייבת, אבל ממש ממש חייבת, להסכים לחוקי המקום (כדור הארץ), אחרת אני לא אצליח להחזיק פה בחיים. אם אני לא אסכים לתת מקום לחוקים הפיזיים שהגוף שלי כפוף להם מעצם היותו גוף פיזי, אני ליטרלי אמות. אני לא מגזימה כשאני אומרת את זה, אני ממש מרגישה בתוכי את כוח המוות. זה נשמע אפל, וכתבתי המון על מוות בעבר כאן בפרופיל שלי, אבל בשבילי המוות הוא למעשה המשאלה לחיים, פשוט לחיים שהם לא כאן. והמשאלה הזו מושרשת בתוכי כל כך עמוק שאני לא תמיד מודעת אליה ולעוצמה שלה, אבל כשפתאום היא מתגלה הכל הופך למובן.
אתמול קיבלתי תוצאות בדיקת דם. הברזל בדם ומאגרי הברזל שלי עדיין ברצפה, ההמוגלובין שלי מתחת למינימום. אז אני אמנם כבר לא מתעלפת במחזור אבל אני מבינה שיש לי עוד חתיכת דרך לעשות. יש לי גם קצת בקטריות בשתן, מה שעשוי להעיד על בקטריות במעי, כלומר המעי לא סיים להירפא. רק לא מזמן כתבתי את הפוסט שבו אמרתי שאני עוברת לתזונה חופשייה יותר וכבר אני מרגישה שהספיק לי ממנה. עברו פחות משבועיים בערך שאני אוכלת קצת יותר חופשי ובכמות גדולה יותר (בהתאם לגישה של תזונה מחזירת מחזור), והספקתי כבר ללמוד על עצמי כל כך הרבה. איך זה הגיוני? אני שואלת את עצמי, שהכל אצלי כל כך מהיר, כל כך דינאמי, אני בקושי מספיקה להבין מה קורה איתי ואני כבר בנקודה חדשה. האם זה חלק מהפתולוגיה שלי? עוד שאלה לעצמי.
בזמן הקצר הזה הספקתי להרגיש את הרגיעה שהמערכת שלי הייתה זקוקה לה וקצת האבסתי את עצמי באוכל. זה לא היה קל, פעם שנייה שאני בדיאטת השמנה בגלגול הזה וזה קשה. פה ושם היו לי בחילות וכאבי בטן ושאלתי את עצמי האם אני בטוחה שזה נכון לי, התשובה בכל פעם הייתה "כן". לא רק זה, ממש הרגשתי כאילו הגוף שלי אומר לי תודה, תודה שאת לא מרעיבה אותי. זה מאוד מוזר בהתחשב בעובדה שבתור טבעונית אכלתי ליטרלי ללא הפסקה, רק שלמעשה הייתי בצום.
אני חושבת שבאמת נרגעתי מספיק, גם השיער שלי השתפר, אבל המחיר של החזרת העמילנים וקצת סוכרים מעובדים היה לא פשוט והבדיקות דם מאותתות לי שהגיע הזמן לשלב הבא.
כן, קיבלתי שאצטרך חודשיים בתזונה מחזירת מחזור וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות, אלא שאני הולכת להתאים אותה לתזונה האהובה עליי בתבל – תזונת גאפס!
אני מרגישה ממש שמחה, קשה לי כל כך כל תהליכי הלמידה והריפוי האלה, ואני מאוד חשופה לדעות של אנשים בגלל שאני כותבת על עצמי, אבל אני באמת שמחה. זו השמחה הפנימית הזו שאני מרגישה שאני באמת בדרך שלי ושאני מצליחה להבין את השיעורים שלי, גם אם הם מאתגרים.
אני כל כך אוהבת ללמוד את החיים (ואת המוות) עד שאני לפעמים כמעט, רק כמעט, מרגישה שזה שווה את כל הסבל. ואולי זה המפתח להכל? 🙂
אני אצליח! אני נחושה כמו דימוי שלא עולה לי בראש, ממש נחושה! (יש איזו חיה נחושה במיוחד שמתאימה להיות דימוי בפסקה הזו?)
אני באמת לא חושבת שיש משהו שיכול לעצור אותי מלהמשיך ללמוד, ואני אלמד את הקיום הפיזי שלי פה, כי זה מה שעכשיו הסיפור שלי מבקש.
אני מקבלת את היותי בגוף פיזי, אני יודעת שאני עצמי, איפשהו שם בגבהים, בחרתי אותו.
אני מבינה שאני לא יכולה עוד לשקר לעצמי או לעוות את הדרך בה אני תופסת את חוקי הגוף וחוקי החיים על כדור הארץ, וזה אומר גם לקיחת אחריות מלאה על איזה דלק אני מאכילה אותי. זה אומר לקיחת אחריות מלאה על החוויות הרגשיות שלי בתוך התהליך הזה, נרגעתי מספיק ואני אמשיך עכשיו בכל הכוח. החרדה מעולם (כמעט..) לא עצרה אותי והיא לא תעצור אותי עכשיו. אני אלמד עוד יותר לעומק על דפוסי הגוף, על דפוסי המעי והמוח, אני כבר עושה את זה ללא הפסקה (אשכרה ברמה היומיומית) וזה מרתק אותי, אז על הדרך אני גם נהנית, נחמד לא? 🙂
לא חזרה לי עדיין האנרגיה שהרגשתי בקיטו, לא יודעת עדיין איך יהיה מצב המחזור, לא יודעת מה עוד צופן העתיד, אני רק יודעת מה השלב הבא במובן של ימים קרובים ועם זה אני אסתדר.
אני גם מאוד מקפידה עכשיו על הגראונדינג וזה הצלה ברמות שלא יתוארו (עוזר לי מאוד אם יש לי כאב ראש/פנים ממתח או משינויים תזונתיים ועוזר מאוד מאוד עם דפיקות הלב).
אתם מבינים כמה ברי מזל אנחנו שהמיקרוביום שלנו הוא חלק מכריע בבריאות הנפשית והפיזית שלנו? זה אומר שיש לנו אחוז מאוד גבוה של שליטה בדרך בה נחווה כאן את החיים.
אני נהנית לשתף את המסע שלי, גם אם יש אנשים שחושבים שאני קוקו לגמרי ולא יציבה, ואני יודעת שיש כאלה, הם לא מעניינים אותי וזה עצמו חלק מהסיבה שהתחלתי מלכתחילה לכתוב בפומבי (כדי לעבוד על הביטחון העצמי מול אנשים). למעשה אני מאוד יציבה, אני יציבה בהתקדמות שלי בתוך מסע ההתפתחות האישי שלי, הוא פשוט אולי קצת שונה מהנורמה וזה בסדר. לא טענתי שאני לא קוקו, רק שאני יציבה בקוקואיות שלי 🙂
סיום: אל תוותרו על עצמכם, אם אני יכולה גם אתם יכולים. תלמדו, את הגוף, את הנפש ואת הרוח, באמת תהיו פתוחים ללמידה. יש לנו הרבה יותר כוח ממה שנדמה לנו וגם אם יש דברים בחיים שצריך ללמוד לשחרר, זה לא אומר שצריך לוותר או להתפשר, אלה דברים שונים במהותם.
תודה על ד"ר נטשה שמזכירה לי מי אני מבלי לדעת, אם יום אחד אני אראה אותה אני אחבק אותה חזק, אם היא תרשה לי.
עכשיו אני אנשום עמוק, אזכיר לעצמי שאני בטוחה, ואדאג לטפל במיקרוביום המתוקי שלי, כי אני לא מסכימה לו להחליט לי אם להיות שמחה או לא. אני אגיד לו, מיקרוש, הגיע הזמן להתחדש. שירתת אותי נאמנה עד היום, למדתי בזכותך שיעורים רבים, עכשיו אנחנו נעשה לך לידה מחדש.
אמן.
.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *