לפני שבוע נכנסת לירקן, עסוקה בקניה. המוכר מהחנות ליד מצחקק עם הבחור הצעיר שעובד פה על נשים בהקשר מיני, "אין, אתה מאבד את הראש ליד נשים אה?" הוא עונה "לא.. הייתי אז עייף.." "כן כן, בטח עייף, נראה לי שגם עכשיו אתה קצת מאבד את הראש.." מסתכלים עליי, מצחקקים ואני עומדת להתפוצץ ולא מגיבה.
"אבל למה את כזאת מגזימנית?"
"כולה כמה מבטים"
"מה מפריע לך אם הם מדברים על נשים? אפשר לחשוב מה כבר אמרו…"
"מה קרה, אז הסתכלו קצת, זה מחמיא לא?"
לא, זה לא מחמיא לי. אני לא רוצה לשמוע את השיחות שלכם על נשים. אני לא רוצה שתעמדו מאחוריי ותחכו שאתכופף לקחת בטטות ואני לא רוצה לעשות את עצמי כאילו הכל בסדר. אני רק רוצה לקנות ירקות וללכת.
"כאילו שאתן לא מסתכלות…"
ברור שמסתכלות. נראה לכם שלא שמתי לב לבחור הצעיר והחתיך הזה שאני רואה כל שבוע?
וראו זה פלא, אני לא עומדת לשיחות מיניות על גברים עם איזו חברה פה, אני לא אצחקק ואקרוץ לה בזמן שהוא מסדר עם הידיים השריריות שלו את הבננות, אני בטח לא ארמוז לה עליו בקול שום דבר מיני. אתם יודעים למה? כי לפני שהוא גבר הוא קודם כל בן אדם.
עדיין מגזימנית?
עכשיו תארו לכם שאתם עוברים את החוויה הזאת שנים על שנים, באינספור מקומות, אינספור פעמים. תארו לכם שאתם צריכים להכנס כל שבוע לירקן, כל יום לעבור מול פועלי בניין, לקבל שירותים שונים מגברים, לשבת באוטובוס עם חבורת נערים מתבגרים וכו' וכו'.
כי אתם מבינים גברים יקרים, בשבילינו לא מדובר על מקרה יחידי וחולף, בשבילינו לשמוע מהמוכר בקיוסק "למה את לא מחייכת" זה לא אירוע מחונן שמאיר לנו את היום, אנחנו חיות בלופ. לופ אינסופי שבו הסביבה שלנו לא מכבדת אותנו כבנות אדם אלא רואה בנו יצור מיני בלבד. האם אנחנו לא מיניות? כמובן שכן, אבל אנחנו קודם כל בנות אדם. ממש לא בא לנו לעמוד בדרישות שלכם 24 שעות, ממש לא בא לנו לקבל תזכורת בלתי פוסקת למיניות שלנו או לצרכים שלכם, ממש לא בא לנו לקבלת 1000 הערות ביום שהן כביכול ללא הקשר מיני אך קורות לרוב בגלל שאנחנו נשים ותמיד מגיעות מגברים.
ואתם יודעים מה עוד לא בא לי?
לא בא לי לצאת מהבית בידיעה של מה מחכה לי בחוץ. לא רק שלא בא לי אלא שזה גם מפחיד.
"למה מפחיד? כולה שאל למה את לא מחייכת? כולה מבט"
בגלל שההתנהגות הזו שבה גברים מרשים לעצמם לחצות גבולות שלא הותרו להם, האמונה הזאת שמותר להם לומר לי מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, משקפת את התפיסה שקיימת בחברה שלנו שבה גברים חושבים שכשמדובר בנשים אז מותר להם הכל. וזה מפחיד, מאוד מאוד מפחיד.
על בסיס התפיסה הזאת קורים דברים הרבה יותר גרועים ממבט, הערה או צחקוק. ואתם אולי נוטים לשכוח את זה, אבל אתם יותר חזקים פיזית, המצב בינינו איננו שווה, ולפני שאני יוצאת מהבית אני יודעת שאני יוצאת אל עולם שבו יש עליי איום תמידי, עולם שבו אני נתפסת כאובייקט מיני שנועד לספק אתכם, ואני יודעת שאם רק תרצו ממני יותר מחיוך אתם תוכלו לקחת.
אז אני לא רוצה כלום. אני לא רוצה מחמאות, אני לא רוצה שריקות, אני לא רוצה הערות, אני לא רוצה לשמוע את השיחות המיניות שלכם ואני לא רוצה את המבט החודרני המדוקדק. ואל תתקטננו, כי כולנו יודעים שיש מבט ויש מבט, או שאולי אתם לא יודעים.
"טוב אז מה את רוצה?"
אני רוצה הכרה מכם בעובדה שאנו לא חווים את אותה המציאות.
אני רוצה שבמקום להתגונן, להקטין, לזלזל – אתם תקשיבו באמת.
אני רוצה שתתחילו להבין שאינכם מבינים.
אני רוצה שתראו אותי באמת ולא את מי שאתם חושבים שאני.
ואני רוצה שקט. אני רוצה רוצה ביטחון. שיראו בי אדם. שיכבדו את גבולותיי ושיתנו לי פשוט לקנות בטטות. ואני רוצה לא לפחד. אני רוצה לא להיות במתח שלילי כשאני בחברתכם. אני רוצה להיות חופשיה מהמצב הנוכחי שקיים כרגע.
אז בבקשה, תנו לי יד ואל תשימו לי רגל.
קחו חלק בריפוי החברתי-מיני ואל תתנו לנו לחיות בדרך שבה לא הייתם רוצים לחיות בעצמיכם.