אבא שלי היה שקרן פתולוגי. כבר בגיל צעיר הבנתי שמה שיוצא לו מהפה לא אומר כלום לגבי האמת. היו שנים שכעסתי עליו כל כך, התרחקתי ממנו… לא שהיינו כאלה קרובים לפני זה. אחר כך הכעס קצת שכך, ואחרי שחזרתי בשאלה כבר נהגנו יותר לבלות יחד בארוחות של ימי שישי. בשנים האחרונות לחייו הרגשתי שהוא מודע לשקרים שלו ולכך שהוא אינו שולט בזה וריחמתי עליו. בשבוע של השבעה הגיעו אנשים שעבדו איתו. הקשבתי לסיפורים שלהם, מסתבר שאבא שלי היה ממש בדרן. הם גם דיברו על הנדיבות שלו, אבל את הנדיבות שלו עם אנשים בחוץ כבר הכרתי. הוא היה מסוגל לקחת את דמי החג של ביתו בת העשר שקיבלה מסבא וסבתא ולתת אותם למישהו אחר. "אני אחזיר לך", כמובן שזה היה שקר. השקרים היו יכולים לחרפן אותי ממש. בכלל זה מוזר, אותם הדברים שהכעיסו אותי שנים כה רבות, דווקא אלה היו הדברים שגרמו לי לרחם עליו כל כך בסוף ימיו. בפעם הראשונה שהגיעה חבורה לבית בו ישבנו שבעה ושמעתי סיפורים על האבא ה"נפלא" שלי מייד התעורר בי הר געש של כעס. רציתי לצעוק עליהם "על מה אתם מדברים??". אחר כך אמרתי לעצמי, את יודעת מה, האיש הזה שהם מדברים עליו, הוא לא היה שקר. בשבילם הוא היה אמת. הבחור הזה שמספר איך אבא שלי הילווה לו כסף והציל אותו, בשבילו אבא שלי היה נפלא בצורה אמיתית מאוד. חוץ מזה, לקחתי בחשבון שמפארים אדם הרבה מעבר למידותיו האמיתיות בשעת מותו. מצחיק, כאילו המוות הופך אותנו לקדושים. נראה לי שהמוות בעיקר מעורר מצוקה אצל בני האדם הנותרים בחיים, וכידוע הדרכים בהן בני האדם מתמודדים עם נושא המוות הם יצירתיות ביותר. החלטתי לקבל את הצדדים האלה בסיפורים על אבא שלי כאמת נוספת של מי שהוא היה. בני אדם הם לפעמים רבי פנים, אני יודעת שאיתי אבא שלי היה האדם היחיד שהוא היה מסוגל להיות. אני סולחת לו על כך. אני סולחת לו על כך שהוא לא היה מי שרציתי שהוא יהיה. ואני סולחת לעצמי על כל ההתנהגויות שלי איתו שהגדרתי כ"טעות". אין טעות, יש רק התפתחות, והתפתחות זה דבר שעשיתי הרבה מאוד בזכות אבא שלי. אני אוהבת אותך אבא, ואני יודעת שאתה אוהב אותי גם. הכל בסדר איתי ואיתך. אל תדאג יותר שם, כי אני באמת באמת בסדר. אתה יכול להמשיך הלאה.