תירוצים למיגור עצמי – לא בבית ספרי

בכל סוג של קהילה שאי פעם השתייכתי אליה ואין זה משנה איזה סוג של קהילה זו, בין אם מדובר בעולם החרדי, הדתי לאומי, הטבעוני, עולם הרפואה האלטרנטיבית, קהילת המתקשרים, המטפלים המיניים, מורי השיקום הפילאטיס והיוגה ועוד – את כולם אפיינה תכונה משותפת של תירוצים הזויים ללמה דעות מסוימות לא צריכות להישמע, למה אנשים השייכים לאותה קהילה או אנשים בכלל, צריכים למנוע איזשהו סוג של ביטוי של עצמי שלהם או למסגר את עצמם אל תוך כללים מסוימים שכביכול פועלים לטובתם אך בפועל הם מוסיפים עוד שכבת מסך בינם לבין העצמי שלהם. תירוצים רוחניים, תירוצים פילוסופים, תירוצים טיפוליים, תירוצים לוגיים, תירוצים מדעיים, תירוצים תירוצים – רק אל תעשה ככה וככה, אל תגיד ככה וככה, לעשות ככה וככה עלול לגרום לזה ולזה.. ובלה בלה בלה. אני אגיד לכם את האמת, אני לא יודעת מאיפה היה לי את הכוח כל כך הרבה פעמים בחיים האלה להוציא את עצמי מתוך הכלל המסוים שבו שהיתי בזמן נתון אבל אני כן מבינה שכל השיעורים האלו שקשורים לביטוי עצמי – היו חלק מהריפוי שלי ואני נוצרת אותם בהוקרה.
בגלל שאני מקבלת הרבה סוגים של ביקורת מעצם החשיפה שלי, הרבה אנשים משתמשים בתכונות שלי כדי להקטין אותי ואני מבינה את זה ולא לוקחת אישית, משתדלת לפחות.
אני יודעת שמהצד זה יכול להראות כאילו אני עושה דווקא, כאילו אני חייבת למצוא דרך להתנגד למשהו ואין זה משנה היכן אני. קרובת משפחה אמרה לי לפני כמה חודשים שאני עוברת בגיל 36 את גיל ההתבגרות שכולם עוברים בגיל נערות, באותו הרגע צחקתי איתה אבל אחר כך הבנתי מה המשמעות של מה שהיא אומרת ואיזה דבר משפיל ומקטין זה לומר למישהו שמעז לעשות שינויים בחייו ולא מרגיש צורך להסתיר זאת.
התירוצים של למה "עדיף לשתוק" או למה "עדיף להימנע" מלתת ביטוי לחלקים מסוימים בנו כל כך יצירתיים שזה מדהים אותי לפעמים. מדובר בסקאלה רחבה של כל מיני פחדים עמוקים הקיימים באנושות ושאנחנו, מתוך הדפוסים שלנו, פשוט משליכים אותם אחד על השני כמו עיוורים שסוקלים למעשה חלק מהעצמי שלהם. כל מיגור חלק של אחר – מגיע עם מיגור אותו החלק בתוכנו, ואת זה אני מבינה בדיעבד ויכולה לראות עד כמה הפחדים האלו מנהלים כל קהילה אנושית שהכרתי בחיים האלו. מכירים את הביטוי "ברכה שורה בדבר הסמוי מן העין?" אפשר לומר שהמשפט הזה מסכם את תמצית הפחד של הביטוי שלנו, אבל זה הולך הרבה יותר עמוק מזה, כי אנשים מאמינים שביטוי של דברים מסוימים הוא הרבה יותר גרוע מרק "העדר ברכה", אנשים מאמינים שדברים נוראים יכולים לקרות אם נרשה לעצמנו לחשוף, או לפחות את החלקים שמפחידים אותנו.
אני לא אומרת שאין חשיבות לחוקים וגבולות. אינני מדברת על חוקים וגבולות הנועדו לשמור על חברה מתוקנת ולמנוע כאוס אבל תגדירו כאוס 🙂 האם רוב מה שאנו מגדירים כ"כאוס" הוא אכן כזה, או שלמעשה אולי מדובר רוב הזמן בבהלה שלנו מעצם החשיפה של אותם הדברים? כלומר האם הכאוס מתרחש כאשר אנו באמת מאבדים שליטה וכל רסן, או כאשר אנו נבהלים ממה שנחשף ומשוכנעים שעדיף בגלל כל מיני סיבות להפסיק מהר את מה שהשתחרר לו מהרסן? או במילים אחרות, מי יותר מסוכן, היטלר בעצמו או מיליוני האנשים שהגיבו לקיום שלו? (ואין זה משנה איך אותם אנשים הגיבו, בסופו של דבר הכל מבוסס על פחד) האם הדימוי שבחרתי ברור? התגובה שלנו למה שמשתחרר מתוכנו היא זו שיוצרת את הכאוס ולא הדבר עצמו, מבינים את כוונתי?
אז כן, זה מצויין שיש כמה חוקים בסיסיים ששומרים על הסדר. אני חושבת שזה ברור לכולנו שכדאי שיהיה חוק שאסור לרצוח, אבל במקביל אני מבינה יותר ויותר שמינימום הגבלה על הטבע שלנו – היא בסופו של דבר מקסימום בריאות, וכמה שיותר צינזור והגבלה שהיא מעבר למינימום הנדרש – מובילה לאט אבל בטוח לחברה חולה. בבסיסה של הצנזורה תמיד יסתתר פחד שיוביל אותנו בסופו של דבר להעצים בדיוק את מה שאנו מפחדים ממנו, כי זה הוא טבעם של רגשות המבקשים ביטוי אך נחסמים, הם פשוט צועקים חזק יותר, ואנו מוצאים את עצמנו בכלא מאותו הסוג שרצינו למנוע (מכירים מה זה רמיסת זכויות בתירוץ הגנה על הפרט? הגבלת תנועה בתירוץ הדמוקרטיה? כיסוי עצמי בתירוץ רוחניות? חמלה סוגנית? טאבו באומנות?)
הנה דוגמאות לכמה תירוצים שכולנו שמענו ואני שמעתי המון במהלך השנים, סיבות ששטפו לנו איתן את המוח, לגבי למה אנו לא צריכים להיות פשוט מי שאנחנו, למה אנחנו צריכים להסתיר, להסוות ופשוט.. לא לחשוף, כי חס וחלילה שומו שמים חזיז ורעם מה הולך לקרות לנו.

  • כשאת חושפת את עצמך אז את חשופה לאנרגיות ולמחשבות של האנשים שרואים אותך וזה עשוי לפגוע בך
  • כשאת חושפת את עצמך את מזמנת לך אנשים שעלולים לפגוע בך פיזית
  • כשאת חושפת את עצמך את מאבדת משהו מעצמך, בין אם זה מבחינה רוחנית, מבחינה אנרגטית או מבחינת כבוד וערך עצמי
  • כשאת חושפת את עצמך זה אומר שאת מחפשת דרמות במקום לחיות את החיים שלך, קצת כמו ילדה
  • כשאת חושפת את עצמך זה אומר שאת מחפשת אהבה ואישור בחוץ במקום להביא אותם מבפנים
  • כשאת חושפת את עצמך את עלולה לפגוע באחרים, להטריד אחרים או לעודד פגיעה באחרים
  • כשאת חושפת את עצמך ואת דעתך על הא ועל דא את בעצם שוללת ושונאת את מי שלא חושב כמוך
  • כשאת חושפת את עצמך את שמה לעצמך רגל בדברים אחרים שאת רוצה לעסוק בהם, כי אנשים לא יפנו אליך אחרי שהם רואים מה את מעלה
    אני בטוחה שיש עוד משפטים ששכחתי. נאמרו לי במהלך החיים האלו כל כך הרבה דברים משונים והכי הזוי זה שבאמת נהגתי להאמין בדברים האלו בעצמי. הדבר הכי חזק פה שאני מבינה מכתיבת הפוסט הזה זה שכולם, אבל ממש כולם, ייצגו את האמונות שלי לגבי עצמי ולגבי הפחד מהביטוי שלי.
    אני סיפרתי לכם יותר מפעם אחת על החרדה הקיומית שלי שקשורה לביטוי שלי פה ואני יכולה לחתום לכם בוודאות: אין אף אדם חיצוני לי שניסה למגר את הביטוי שלי יותר ממה שניסיתי כבר בעצמי. אין אף אמונה או פחד, הזויים ככל שיהיו, שלא פגשתי קודם בעצמי. איך אני יודעת את זה? בטח עולים לכם כל מיני דברים חולים שפגשתם בחיים אבל לא בתוך עצמכם. ובכן, אני יודעת את זה כי פשוט לא נותר בי פחד, לפחות לא כזה שאני מודעת אליו, מלהסתכל פנימה אל תוכי. אני יודעת את זה כי אני יודעת שאני – נעמה, הבחורה העדינה עם הקול המתוק, הבחורה שלא הייתה עוקפת איש זקן ברחוב כדי לא לבאס אותו, האדם שלא היו שומעים אותו כמעט, הבחורה שדקדקה מבחינה מוסרית בכל פיפס שהיא יכלה, אני, נעמה – היא השטן בהתגלמותו בדיוק כמו שאני המלאך שאני. אני הטוב בדיוק כמו שאני הרע. וכשאני אומרת שאני רע או טוב אני מדברת על פוטנציאלים, ורע או טוב אלה רק מושגים אנושיים שנועדו ליצור חלוקה בין חוויה שנעימה לנו יותר לחוויה שפחות נעימה לנו, אבל אני אומרת עכשיו בפה מלא – אני מכילה בתוכי הכל, אני יכולה להיות הכל ובמקביל אני בוחרת להיות מה שאני מעוניינת להיות.
    מה שכתבתי עכשיו זו למעשה המשמעות של היותנו אלוהים.
    להעז לראות את היכולת שלנו להיות הכל – זה להעז לראות את הטבע האמיתי שלנו, את היותנו אלוהים בכבודו ובעצמו, בוראי המציאות שלנו.
    אני יודעת שזה לא פשוט, משום בחינה.
    זה לא פשוט להעז לראות את הצדדים האפלים בנו, אלו שיש בהם רוע, כעס, טינה, אלימות, שנאה, תיעוב, קל לנו יותר לראות את החלק הקורבני שלנו מאשר את החלק התוקפן, העוצמתי. להעז לראות את הצדדים האפלים שלנו זה לא רק אומר לראות את מה שלימדו אותנו לשנוא, זה גם להעז לראות את גודל האחריות שלנו. אחריות, לא אשמה, אשמה היא המצאה אנושית מיותרת, עוד משהו שיוצר מסך בינינו לבין האני האלוהי שלנו אבל על זה בפוסט אחר.
    מה שהיה חשוב לי להגיד זה זה:
    אם יש בכם דחף לבטא חלק מסוים בכם, אם יש בתוככם את הבקשה הזו – אני מזמינה אתכם להעז, אני מזמינה אתכם לפעול למרות הפחד, אני מזמינה אתכם להתבונן גם במקומות החשוכים בתוככם ולגלות שאין הבדל מהותי בינם לבין השאר, ההבדל היחיד הוא שחונכנו לקבל בקלות חלקים מסוימים שלנו ואחרים חונכנו למגר ולהסתיר, זה הכל. אם תעזו להתבונן, ובעיקר, אם תעזו לתת לחלקים החשוכים שבכם לגיטימציה – אתם תראו שהגודל המאיים שלהם לא כזה גדול כמו שחשבתם, אתם תראו שאפשר, באמת אפשר, לאהוב את עצמנו על כל חלקנו, ואז.. אתם תגלו שהסתרה, מיגור, הסוואה, העלמה, השתקה.. הן רק מסך, רק אמצעי לא לראות את מה שאנו מפחדים ממנו. זה לא אומר שאם בא לכם לרצוח אז אתם עכשיו צריכים ללכת לרצוח – זה כן אומר שזה בסדר לתת הכרה למה שקיים בתוככם ושאפשר למצוא דרכים לביטוי שהן בטוחות, לנו ולסביבה. כעס לא צריך להיות ממוגר, בדיוק כמו ששמחה לא, וזו רק דוגמא אחת כמובן.
    אמרו לי המון שאני אמיצה, כבר כתבתי על זה, אבל האמת היא שאני לא "מתאמצת" לחשוף, אני פשוט לא מסתירה, זה הכל. ואני יכולה לעשות את זה כי טיפלתי בפחד שלי מפני ביטוי, זהו, זה הסוד הגדול, אני לא אמיצה יותר, רק עושה עבודה של מודעות וריפוי כדי שאוכל להתבטא בחופשיות.
    ובגלל שאני גם אמנית, גם מורה וגם מטפלת בנשמתי – אז אני באופן טבעי מבטאת את עצמי החוצה במגוון דרכים. אולי אם הייתי מתכנתת, או רואת חשבון או מדענית במעבדה אז הדרכים בהן הייתי מתבטאת היו שונות, פחות "בימתיות" (מלשון במה), אבל אני לא, אני אומנית יוצרת עם יכולות ביטוי מעולות ומגוונות וזו הדרך הטבעית לי, אני בטח לא צריכה להתנצל על כך.
    אנחנו כ-מ-ו-ב-ן לא חייבים ש-ו-ם כישרון כדי להתבטא. בא לכם לכתוב? תכתבו! בא לכם לצייר – תציירו, בא לכם לרקוד? לשיר? להצטלם בעירום? כפרה עליכם, תהנו, תתבטאו, תהיו עצמכם, בשביל זה אנחנו פה וזה לא סותר למידת אף שיעור שבאנו ללמוד פה, להפך 🙂 חוץ מזה שכישרון זה דבר גמיש, אבל לא אתחיל לדבר על זה עכשיו.
    שורה תחתונה:
    אל תתנו לאף אחד להקטין אתכם עם הפחדים שלו, עם ההתניות שלו, עם הקנאה (בין אם היא מודעת או לא). האמת שזה לא משנה מה אומרים, פשוט לא משנה. החיצוני הופך משנה רק כאשר מה שנאמר מבחוץ מהדהד בתוכנו והמשמעות של זה היא שאנו מזדהים עם הנאמר. חשיפה שנובעת מתוך מצב תודעתי של קבלה עצמית עמוקה, אמיתית וכוללת היא חשיפה נהדרת, זו חשיפה מרפאת, ברמה האישית וברמה החברתית. גם חשיפה שהיא עוד לא שם היא מצוינת ובסדר גמור – אם היא עושה לכם טוב. זה לא שאתם חייבים לעבור עשרים שנות טיפול ולוודא שאתם מתבטאים "מהמקום הנכון", כל מקום שאתם נמצאים בו עכשיו הוא מצוין וזה בסדר, אתם תקבלו משוב בהתאם למצבכם ותתפתחו מכך, אבל העיקר הוא לפעול על פי צו ליבכם ולא לבטל את הדחף הפנימי שקיים בכם להתבטא רק בגלל שמישהו אחר הפחיד או השפיל אתכם.
    לסיום, אני מכריזה בזאת:
    אני יכולה להיות גם אמנית ישירה, חושפנית ובוטה, גם מורה מעולה, גם מטפלת קשובה, רגישה ואוהבת, גם מתקשרת שמסוגלת להעביר מסרים נפלאים שעוזרים להרבה אנשים וגם כל מה שיבוא לי להיות. אני ייחודית אבל אני לא מיוחדת בכלל, כולכם יכולים להיות כל מה שאתם רוצים וככל שתרשו לעצמכם לזהור, בפרטיות או בציבור – כך הייחודיות שלכם תפרח ותתרחב ואיתה גם הבריאות והשמחה הפנימית.
    שיואו נגמר לי האוויר מרוב מילים
    חולה עליכם ועל כפות רגליכם היפות, לא לשכוח לאמן אותן, קצת פוינט פלקס, סיבובים, עמידה על רלווה ומסז' נעים.
    נשיקות 😘

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוגן באמצעות reCAPTCHA פרטיות - תנאים