ככה החלטתי לקרוא לתזונה שאני עושה בחצי שנה האחרונה: תזונה/אכילה חופשית.
זה לא מה שנקרא "אכילה אינטואיטיבית". גישת האכילה האינטואיטיבית מכילה עקרונות שאינני מעוניינת בהם, תוכלו לקרוא על כך בגוגל. מה שאני מעוניינת בו זו תזונה חופשיה מאמונות, מלבד האמונה בגוף עצמו.
לכן 'תזונה חופשית' או 'אכילה חופשית' נשמע לי הכי מדויק.
ככל שעובר הזמן שאני על התזונה הזו, כך אני מבינה איזה שיבוש בסיסי יש בתוך עולם התזונה עצמו, בלי קשר לאיזו גישה מדובר. אני מבינה היום כמה בעייתי זה לומר לאדם אחר מה נכון או לא נכון לו לאכול, במקום ללמד אותו לבטוח בגוף שלו עצמו ובקול הפנימי שלו ולעזור לו לנקות אמונות מגבילות.
אני מרגישה עד כמה אני למעשה לא מעוניינת לומר לאנשים מה לאכול או לא לאכול. אני מרגישה שגישות תזונה רבות מחזקות באופן ישיר ועקיף את אי-האמון בגוף עצמו.
אני מרגישה כאילו שהפרוטוקולים המשקמים נאחזים במעט החוקים הפיזיים שקיימים ואז מוסיפים עליהם ערימה של אמונות שמעמיקות את אי-האמון הבסיסי בגוף שלנו. זה לא מה שהתכוונתי אליו, זה לא מה שאני רוצה, זה גם לא מה שבאמת ריפא אותי. זה יכול לתת בסיס, אבל אם זה מעמיק את ההזדהות שלנו עם החולי (כמו שלדעתי לרוב קורה) – אז אנו למעשה מטביעים עמוק עוד יותר את סטטוס ה"חולה" שלנו בכך שכעת אנו נעולים בתוך תזונה ללא האפשרות לצאת ממנה.
ואם יום אחד נוכל לצאת ממנה אבל לא עשינו עבודה על האמונות שעמדו מראש מאחורי החולי, אז האמונות הללו יקבלו ביטוי באופן אחר. האמונות תמיד מוצאות את הדרך להתבטא.
אני מבינה יותר טוב כעת את המסלול שהיה עליי לעבור, עשיתי סיבוב שלם כדי שאוכל לחזור אל אותה הנקודה אבל חכמה יותר.
מי שיתאים לו להצטרף מוזמן, מי שלא – זה גם בסדר. אני פה קודם כל בשביל עצמי, אבל אם אתם רוצים לשמוע יותר על מה שיש לי לומר בנוגע לעבודה על שינוי אמונות אז אתם מוזמנים לעקוב אחרי התכנים שלי.
זה מדהים לאן החיים מובילים אותנו וכמה הכל קורה בזמנו. ככל שנבטח במסע עצמו כך נוכל לעבור אותו ממקום יותר רגוע. אין מה לדאוג, אנו נגיע לאן שאנו אמורים להגיע בזמן הנכון לנו.