השבוע מתאמן סיפר לי שהוא רוצה לרדת במשקל, אמרתי לו שמה שיש לו זה בעיקר שרירים רפויים ושאולי מחשבה על בריאות ולא על הרזיה תביא את התוצאות שהוא רוצה. נורא רציתי שהוא יראה את עצמו כמו שאני רואה אותו, עם גוף מקסים שפשוט מבקש ממנו הקשבה, אהבה, לא ספירת קלוריות.
היום, ישבתי מול המראה בחדר הלבשה אחרי אימון ועברו לי מחשבות שנאה לצמיג הקטן שהשתפל לי סביב הבטן. סיימתי להתלבש ופתאום ראיתי משקל. אין לי מושג כמה אני שוקלת, אין לי משקל בבית. עליתי על המשקל אבל חשבתי שאני לא רואה טוב, אז ירדתי ועליתי שוב. אני שוקלת פאקינג 46 קילו! משקל תקין לחלוטין לגובה שלי, אבל תסכימו איתי שזה באמת לא הרבה? מיד אמרתי לעצמי בראש "את נורמאלית?? מה את רוצה מעצמך? את שוקלת 46 קילו! יא משוגעת, את מידה 34!"
אז הרגעתי את עצמי ואמרתי לי "נעמה, אל תעברי משנאה לגוף שלך אל כעס, מה עשית בזה?"
תוך כדי יציאה מהבניין עמדו לי דמעות בעיניים.
אני לא רוצה לראות את עצמי בצורה מעוותת, אני לא רוצה לאהוב את עצמי רק בתנאים מסויימים ואני לא רוצה להשיג שינוי פיזי/נפשי דרך הלקאה או דרך האמונה שמה שאני עכשיו הוא לא בסדר.
הדבר החשוב והבסיסי ביותר הוא לדעת שאני בסדר עכשיו, ממש עכשיו, איך שאני, עם הצמיגון המשתפל, עם היציבה שלא תמיד זקופה, עם החצ'קונים ועור הפנים ה"לא מאוזן" כמו שמוכרת איפור שבוע שעבר דאגה שאני אבין טוב טוב.
אני עושה בכל רגע נתון את מקסימום ההשתדלות וגם אם לא, מותר לי.
אז אני רואה את עצמי בדיוק כמו שאני: מושלמת בכל מצב.
אהבה עצמית היא מה שיביא שינוי, היא מה שדוחף אותי אל בריאות טובה יותר, אל מקומות שאליהם אני רוצה להגיע, פשוט אהבה.
נשיקות לי ולכולם! ?