אנחנו חיים בעולם של תבניות ומחונכים לחשוב בתבניות. כל מה שמלמדים אותנו הם סוגים שונים של תבניות שמתוכן אחר כך אנחנו בוחרים את התבניות מהן בנויים חיינו, אבל מלמדים אותנו כל כך מעט על לזהות את מה שנכון לנו באופן אישי, כל כך מעט על איך להתחבר לעצמי שלנו ולמצוא את הדרך היצירתית האישית שלנו.
הדבר מאוד בולט בתזונה.
אני נמצאת בקבוצות שונות, בסוגי תזונה שונים ונחשפת להמון נוקשות, המון ניסיון להתאים את עצמנו לתוך התבנית במקום לעשות הפוך, לבנות ולהתאים את התבנית בהתאם לצורך האישי שלנו.
לפעמים זה קצת כואב, לראות את זה מהצד. כאשר אנשים מתארים סבל ובמקום לפנות פנימה אל עצמם וגופם, לראות מה הגוף מבקש, הם פונים החוצה ובודקים איזה עוד "חוקים" הם צריכים למלא בכדי להצליח. והקטע הוא שהרבה פעמים אלה דווקא האנשים שהכי שומרים על החוקים.
ראיתי אמא שחיה על תזונת רואו שמספרת איך הילדה שלה פשוט רעבה, ראיתי אשה על תזונת פירות שמספרת שהיא לא מצליחה לרדת בהיקפים אלא רק לעלות, ראיתי מישהי בתזונת קיטו שסובלת מעצירויות נוראיות ומישהו אחר על אותה התזונה שמרגיש פשוט רע.
דווקא עכשיו, שהסרתי את האידאולוגיה שהפריעה לי לגשת ישירות אל עצמי, אני פתאום רואה כמה זה נוכח סביבי, כמה אנחנו מתאמצים למלא איזה סטטוס מסוים שבחרנו לנו, איזו חוברת הוראות, איזו גישה מסוימת – מתאמצים להגשים אותה עד כדי אי היכולת לראות את העצמי שלנו ולשמוע את מה שהגוף, הנפש והרוח שלנו אומרים.
זה הזמן שתפיסה מסוימת הופכת בעיניי לדת, היא הופכת להיות גורם שמהווה מסך ביני ובין העצמי שלי ואני הופכת את אותה התפיסה/הגישה לסמכות של חיי.
לפעמים זה מגיע אפילו רחוק יותר. אנשים שדובקים בכל מחיר בתבנית מסוימת מחפשים הוכחות בלתי פוסקות לצדקתם, אפילו על ידי עיוות של נתונים. כמובן זה לא משהו חדש, כלומר הייתי מודעת לזה גם בעבר, רק שמתוך העיוורון האישי שלי ראיתי רק צד אחד של המטבע, עכשיו אני רואה את הדפוס הזה קיים בכל הצדדים. יועצי תזונה בקבוצות שונות שמביאים מאמרים או מחקרים וכותבים מסקנות שהקשר בינן ובין הקישור שהביאו רחוק שנות אור.
לא תמיד זה ככה. כלומר אני שמה לב שלא כל מי שמתאר מצב קשה נמצא שם מתוך "תפיסה דתית", לפעמים מדובר באדם שסובל והוא פשוט מחפש פיתרון, וגם לא כל מי שקורא מחקרים או מאמרים קורא אותם בצורה סלקטיבית מבלי היכולת לראות מה באמת כתוב שם.
העניין הוא שכל עוד אנחנו ממשיכים לחפש בחוץ, על חשבון ההסתכלות פנימה – אנחנו בבעיה. במצב כזה אנחנו תמיד נזדקק להוכחות שהתבנית שאימצנו לנו היא הצודקת, בגלל שהמציאות כל הזמן תתנגש לנו בה, כי היא הרי איננה דבר מוחלט.
הנוקשות הזו, הדתיות הזו, קיימת לא רק בתזונה, היא מאוד בולטת גם בתחומי ריפוי אחרים וכמעט בכל קבוצה שהייתי בה. האמונה הזו שיש דרך אחת מסוימת שהיא האמת המוחלטת ואנו צריכים להתאים את עצמנו אליה בכל מחיר.. אני חושבת שהיא עצמה מה שמהווה הרבה מאוד מהחולי שלנו.
מה שאני נהנית לראות זה בכל זאת את ההבדלים בין הקבוצות, כלומר יש פער בין הקבוצות שבהם ישנה אידיאולוגיה של ממש לבין קבוצות שמביאות גישת ריפוי מסוימת ושהאנשים שנמצאים בה נמצאים בגלל שהגישה פשוט עובדת להם, חלקית או באופן מלא. אפשר לחוש מאוד בבירור את ההבדל בצורת החשיבה בין קבוצות שאנשים בהן מחזיקים אידיאולוגיות, מכיוון שאלה קבוצות שבהן יש דבקות מאוד גדולה בחוקים של הגישה, עד כדי אי היכולת להכיל דעות שונות או מציאות אחרת.
שאלתי את עצמי הרבה מדוע אני עצמי נוגעת במקומות האלה, איפה אני עצמי הופכת את זה לשיעור בשבילי ולומדת לשחרר את הנוקשויות בתוכי. אחרי 15 שנים של הוראה בתחום הגופני עברתי שינוי תפיסתי מקצה לקצה. הייתי חייבת ללמוד גמישות כדי להצליח לעזור ללקוחות שהגיעו אליי, הייתי חייבת לפתוח את הראש ולצאת מהתבניות שאימצתי לי כדי להצליח בעצמי להחזיק מעמד בעבודה הזו.
זה נכון גם לתחום הטיפולי-ההוליסטי. לא טיפלתי המון אבל טיפלתי, ובמהלך השנים עזרתי (השתדלתי) לעזור להרבה אנשים, בעיקר נשים, שפנו אליי בעקבות חשיפה שלי ברשתות ובמדיה.
גם פה היו לי שיעורים גדולים שבהם הייתי חייבת לבחור האם אני דובקת בתבנית שאימצתי לי בכל מחיר ובכך מצמצמת את היכולת שלי לעזור, או שאני מסכימה להתגמש ולהבין שהמציאות היא בעלת אינספור גוונים.
זה לא פשוט, לשחרר חשיבה נוקשה. אנחנו כל כך אוהבים למצוא לנו כל מיני אמיתות מוחלטות ואז להיאחז בהן כאילו חיינו תלויים בהן. אין שום הבדל בין זה לבין להיות דתי קיצוני שממליך עליו אלוהים כלשהו, אין הבדל במהות של הדבר.
אנחנו ממליכים על עצמנו אינספור סוגי אלוהים, ממציאים להם ספר חוקים ואז משתעבדים אליו, לפעמים כל חיינו. אין זה משנה אם מדובר בדת, בתזונה, בדרך טיפול, דרך חיים…
בסופו של דבר היכנסות אל תבנית נוקשה שמגיעה על חשבון היכולת לראות את עצמנו – היא עוד מסך בינינו לבינינו.
עם זאת, צריך לזכור שלתבניות יש גם תפקידים חשובים והן משרתות אותנו במגוון דרכים, עוזרות לנו לעשות סדר, עוזרות להתמיד במשהו שאנו מעוניינים בו ועוד. השאלה היא איך אנחנו משתמשים בכלי הזה של תבניות בכדי לשרת את ההתפתחות והריפוי שלנו ולא בכדי לעבות את המסך בינינו לבין עצמנו.
הטלת ספק היא דרך אחת, אבל גם איתה צריך להיזהר, כי להטיל ספק בעצמי כל הזמן לא יאפשר לי לפעול על פי מה שנכון לי.
היכרות עמוקה עם עצמי והנכחת העצמי האותנטי שלי, זה שהוא נטול אידיאולוגיות או סמכות חיצונית – היא בעיניי מה שהכי עוזר לי לשמור על החיבור, על גמישות מחשבתית ואז גם על יצירת השביל הכי מדויק לי לריפוי והתפתחות.
מחשבות של אמצע יום 🙂
ליל מנוחה חברימוס ❣
בתמונה: הפרצוף שלי יוצא מהתבנית של עצמו 😉