"החבר הזה ואני עשינו פעולה שדומה להנפת יד והגדרנו פציעות שונות בגופי. שיחקנו עם הפציעות שלי מתוך כוונה להחליט אילו פציעות יגרמו לי להיות במצב הכי טוב למה שאני רוצה לעשות (אחרי החזרה לחיים). באזור הריפוי הגדרתי לעצמי את הפציעות שישרתו את מה שהסכמתי לעשות (לאחר החזרה לחיים).
היה לנו מאוד כיף לבחור את הפציעות האלו. מנקודת המבט הזו, לא היינו עסוקים בכאב או באי נוחות. לא היה פחד. הפרספקטיבה שהייתה לנו שם הייתה שחיים אנושיים אינם ארוכים במיוחד, ולפעמים מצבים קשים יכולים לשרת מטרות יקרות ערך.
אם אתם הולכים לסרט מתוך אמונה שכל השחקנים באמת נהרגים בסרט, תהיה לכם חוויה מאוד מאוד שונה מאשר אם אתם יודעים שזה סרט שאתם שקועים בו בזמן שהוא רץ וכשזה נגמר אתם קמים ויוצאים החוצה, וכל השחקנים גם קמים והולכים. כולם בסדר, אף אחד לא באמת נפגע. וכאשר ההבנה הזו, כאשר הפרספקטיבה הזו נוכחת בחזית ובמרכז, אז הבחירה בפציעות היא לא בחירה קשה. צחקנו הרבה.
החוויה מאוד השפיעה על האופן שבו תפסתי את הפציעות שלי. הידיעה שאני זו שבחרתי בהן שינתה כמובן את האופן שבו ניגשתי אליהן וחשבתי עליהן. אם אלה פציעות שאני בחרתי אז אין את מי להאשים, אין על מי לכעוס. ובטחתי בזה, אפילו אם לא תמיד זכרתי מדוע בחרתי את הפציעות האלו."
מתוך עדותה של הארכאולוגית נטלי סאדמן. נטלי שהתה בתוך רכב נוסע של המשלחת שלה כאשר מכשיר בתחתית הרכב התפוצץ והיא יצאה מגופה (חוותה מוות קליני). היא לא פירטה הרבה על הפציעות שלה, רק ציינה שלא יכלה לראות בעין אחת ולהזיז יד אחת. היא גם אמרה שהיא מעדיפה לא לשתף את המשימות אותן היא בחרה לעצמה עם החזרה לחיים.
אנחנו לא חייבים למות כדי להבין את הסיבות שבגללן בחרנו חיים מסוימים או חוויות מסוימות. המידע הזה נגיש לנו. באמצעות התשוקה לצעוד במסע הלמידה הזה והאומץ לקחת אחריות מלאה על החוויות שלנו, אנו יכולים לעבור דרך הסף שמעברו נמצאות התשובות. עוד סף ועוד סף ועוד סף. זה מסע שהוא לא תמיד פשוט אבל בהחלט מופלא.