אכילה עם ביטחון בגוף

"הגוף, מסוגל למדי לרפא את עצמו לחלוטין, והרבה יותר בקלות מהקרדיט שאתם נותנים לו." (ציטוט של סת' מתוך הספר The Magical Approach מאת ג'יין רוברטס)

אני לא הבנתי עד כמה היכולת שלי לבטוח בגוף היא קריטית לבריאות ולהחלמה שלי – עד שעשיתי את זה.
אין לי בכלל מילים לתאר את ההבדל בין חיים עם ביטחון בגוף לחיים בלי הביטחון בגוף, בחכמה שלו וביכולות המדהימות שלו לדאוג לי ולרפא אותי.

שאלתי את עצמי, מה עשית 4 שנים? למה לקח לך 4 שנים להגיע לזה?

התשובה היא מערכת האמונות שלי. הייתי מלאה באינספור אמונות ותפיסות לגבי תזונה, בריאות והגוף שלי, תפיסות ואמונות שהמשיכו לייצר לי חולי ולא אפשרו לי לעשות את הקפיצה הזו אל עבר אמונה אמיתית ועמוקה בגוף שלי ובידע והיכולות הטבעיים שלו.

העבודה שעשיתי בשנה האחרונה הייתה דו צדדית:

1. צד ראשון היה לשחרר ממני תפיסות ואמונות מגבילות.
2. צד שני היה לתרגל את האמון בגוף שלי ובעצמי.

זו עבודה יומיומית שדורשת המון סבלנות, המון כנות והמון אומץ. זה ללכת הפוך מכל מה שהסביבה אומרת לך, זה לשנות לחלוטין את האופן בו את תופסת את הסימפטומים שלך, וזה לקפוץ למים. קפיצת ראש חדה אל תוך מים עמוקים.
כמעט כל הסימפטומים שריפאתי על תזונות דלות הפחמימה והצומח חזרו לי!! חלק חזר חזק יותר וחלק פחות. חזרו לי גם סימפטומים שהיו לא רק כאלה שסבלתי מהם בעקבות הטבעונות, אלא גם כאלה שסבלתי מהם עוד קודם לטבעונות. חזרו לי סימפטומים שאיתגרו כל תפיסה ותפיסה בתוכי, כל אמונה ואמונה, חלקם היו קשורים לאמונות בהן החזקתי כמעט כל חיי.

העבודה שעשיתי לא כללה התעלמות או התכחשות לסימני הגוף, אלא עבודה על התפיסות שלי במקום עבודה על הסימפטומים עצמם. מה שקרה זה שהתחלתי יותר ויותר להבדיל בין אמירה אמיתית של הגוף לבין סימפטומים שהם תולדה של האמונות שלי. הבנתי שבכל פעם שאני מאמצת תפיסה, רעיון או אמונה הקשורה באופן ישיר או עקיף לבריאות שלי – אני למעשה יוצרת חציצה ביני ובין הקשר הישיר שלי עם הגוף. עם החציצה הזו אני לא יכולה לבטוח באופן מלא בגוף שלי, ולכן אני למעשה הופכת לו להפרעה.

ככל שהצלחתי לשחרר ממני יותר חציצות (אמונות, תפיסות, רעיונות) – כך לגוף שלי התאפשר לבצע את תפקידו באופן מיטבי, קל ומהיר יותר. נוכחתי יותר ויותר לדעת שאין לי באמת צורך ללמוד איך לאכול או ללמוד איך לשקם, פשוט כי הגוף כבר יודע את הכל. הבעיה היא האמונות והתפיסות שלי, שהפריעו לו במילוי תפקידו והפריעו לי לסמוך עליו.

יש לי המון דוגמאות כיצד הגוף שלי ידע בעצמו מה לעשות, גם מבלי שהיה לי את הידע התיאורתי או ההסבר לכך.

הנה כמה דוגמאות (לפני שאתם קוראים אותן, שימו לב שמדובר רק בדוגמאות אינדיבידואליות שמשקפות את התהליך האישי שלי ולא בחוקים כוללניים שיהיו נכונים לכולם, קחו את המסר שמאחורי הדוגמאות, לא את הדוגמאות עצמן):

1. בשנת הטבעונות האחרונה שלי היה לי חשק מטורף ממש למרק עוף. מעולם לא הכרתי את גאפס או אף גישת תזונה שתמכה במרק/ציר לריפוי. לא הכרתי ולא ידעתי מה המשמעות של המרק הזה בריפוי ושיקום המעי או בכלל, אבל הגוף שלי ידע גם ידע.

2. בחצי השנה הראשונה לצאתי מהטבעונות היה לי קשה מאוד להתרגל לטעם של שומן החלב, והיו רק כמה דברים מאוד ספציפיים שהכילו את השומן המזין והמרפא הזה שאני יכולתי לצרוך מבלי להיגעל. הגוף שלי כיוון אותי כל הזמן לאכול קצפת, גלידה ועוגות קרם, ואני פשוט שברתי את הראש כי לא הבנתי את הסיבה לזה וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני פשוט מכורה וגם ניסיתי לחפש רכיבים ספציפיים שאולי יסבירו את העניין. היום אני מבינה את החכמה האדירה של הגוף ואת העובדה שאני באמת יכולה לסמוך עליו, מפני שהוא מבין דברים עוד הרבה לפניי. לא ידעתי אז מה המשמעות של שומן החלב ומה יש בו, היום אני יודעת (וגם מה שאני יודעת היום הוא כנראה פחות ממה שהגוף יודע).

3. כמה זמן אחרי שכבר לא צרכתי דגנים ועמילנים, הגוף שלי כיוון אותי לאכול שיבולת שועל ולפעמים גם דגנים/עמילנים אחרים. אפילו חלמתי על שיבולת שועל. שוב, שברתי את הראש, כתבתי על זה פוסטים מבולבלים ופשוט סירבתי בכל תוקף לסמוך על הגוף ועל עצמי. רק כאשר ניסיתי להיות מאה אחוז קרניבורית במשך שבועיים וכמעט שהרעבתי את עצמי למוות, הבנתי מדוע הגוף שלי כיוון אותי לצרוך דגן – בין היתר הגוף שלי היה זקוק לו כדי לעורר את מנגנון התיאבון, מנגנון שהלך לי לאיבוד בהדרגה על תזונה דלת צומח והלך לחלוטין לאיבוד כאשר הורדתי לחלוטין את הצומח (שימו לב שאני מדברת על צומח ולא על פחמימות, הפחמימות שבחלב ובדבש לא הספיקו כדי לשמר לי את התיאבון, זה עבד לי רק עם צומח). זה כמובן נגד את כל התפיסות שהיו לי בנוגע לדגנים והיה לי קשה מאוד לשחרר מהן ולהסכים להבין עד כמה האמונות שלי חצצו ביני ובין גופי.

4. פעמים רבות הגוף שלי כיוון אותי לאכול משהו בשעה מאוחרת בלילה. בהתחלה לא יכולתי להתנגד מכיוון שסבלתי מפלפיטציות לבביות ותופעות נוספות והייתי חייבת להכניס משהו לפה כדי להרגיע אותן. בהמשך, התחלתי להתעלם מהאמירה של הגוף כדי לכפות עליו צום לסירוגין בזמן שזה לא היה לו נכון. הרגשתי כבר מספיק טוב כדי לא להתעלף או להגיע למיון אז הייתה לי את הפריבילגיה לסרב להקשיב לגוף, לפחות עד רמה מסוימת. רק היום אני מבינה איזו שטות זו לתת למישהו אחר את הכוח להחליט בשבילי מה, איך וכמה נכון לי לאכול. ואין זה משנה אם מדובר בהיבט הבריאותי או המוסרי.

אלה רק כמה דוגמאות, יש הרבה.

במהלך השנה האחרונה, בעודי עושה עבודה סזיפית על מערכת האמונות שלי תוך חיזוק האמון בגוף, נוכחתי יותר ויותר בגאונות של הגוף המדהים הזה. זה כאילו שכל הזמן הזה אני חייתי עם המורה החכם ביותר והשרירן החזק ביותר על פני האדמה אבל לא הסכמתי לראות אותו או לתת לו את הבמה.

בכל יום שבו אני משחררת מעצמי עוד ועוד אמונות ישנות, אני נוכחת יותר ויותר בגדולתו ועוצמתו של הגוף. אני נוכחת לדעת שהוא גאון ברמת הדקויות ממש, ושהדבר היחיד שעליי באמת לעשות זה לא להפריע לו – לא עם אידיאולוגיות, לא עם פחדים, לא עם אמונות, תפיסות ורעיונות על תזונה, בריאות, גוף האדם ועוד.

זה מאוד קשה כי עניין הבריאות מקושר לאינספור נושאים בחיינו, באופן ישיר ובאופן עקיף. אני נמצאת בתהליך הזה כבר קרוב לשנה וכל הזמן מגלה בתוכי עוד ועוד תפיסות שמפריעות לי לחוות את הגוף באופן ישיר ומפריעות לגוף למלא את תפקידו באופן המיטבי ביותר.

עם זאת, גיליתי על עצמי עוצמות של בריאות שלא האמנתי שקיימות, ואני עדיין בדרך. בעזרת עבודה על האמונות הצלחתי לשחרר ממני כמעט את כל הסימפטומים, הן הפיזיים והן הנפשיים, הצלחתי להרים את האנרגיה שלי סוף סוף לרמה שאני מסוגלת לחזור לעבוד וגם להתאמן באופן יותר קבוע. הצלחתי להגיע למצב שאני משוחררת לאכול הכל, כאשר הדבר היחיד שאני באמת צריכה לשים לב אליו זה ההכוונה האמיתית והישירה של הגוף שלי.

לפעמים הגוף אומר לי שהוא זקוק ליותר פחמימות ולפעמים לפחות. לפעמים אני אוכלת ארוחה שהיא גאפס או קיטו וכו', ולפעמים לא. אני לא מכורה לכלום, לא סובלת משום מזון, לא מפחדת (כמעט) משום מזון, והבעיות תמיד, אבל תמיד, מופיעות – כאשר אני מתחילה שוב להאמין לרעיונות ישנים או שאני בלי לשים לב מחזיקה עדיין באמונה מגבילה שעוד לא שחררתי.

זה לא שאין חוקים פיזיים, אלא שהגוף שלי יודע אותם כבר, והוא יודע אותם הרבה יותר טוב מכל דוקטור או מלומד אחר בעולם הזה. הוא תמיד ידע אותם, אני סרבתי להקשיב.

אני מתכוונת להמשיך במסע המדהים והמאתגר הזה, יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להשיג. יש לי עוד עבודה לעשות בכל מיני נושאים, למשל נושא השינה, המשקל והקול שלי. יש ריפוי מלא בהרבה דברים ושיפור בכל השאר (כולל באלה שהזכרתי עכשיו), אבל אני רוצה הכל. ה-כ-ל. ואני אשיג את זה, כי אני משיגה את כל מה שאני רוצה.