לאה

כשהייתי בת 11-12 למדה איתי ילדה בכיתה בשם לאה שהיתה גדולה יותר בגיל מכולנו. לאה היתה בערך בת 12-13 והתנהגה קצת כמו אשה, היא הכירה בנים וידעה דברים שאנחנו לא ידענו. היא תמיד הבליטה את השפתיים היפות שלה ועשתה איתן תנועות שכאלה. יום אחד הלכתי לישון אצל לאה. ההורים שלה לא היו משגיחים עליה כל כך. אבא שלה היה עפיפון וכשאמא שלה היתה נוכחת היא היתה עצבנית בטירוף וממש מפחידה. היא היתה צועקת על הילדים ולאה היתה צועקת על אחיה הקטנים. רק האבא תמיד היה שקט.
בערב החלטנו שאנחנו מתקלחות ביחד ולאה הראתה לי שהיא כבר מגלחת את בית השחי, הרשיתי לה לגלח לי גם. אחר כך לאה אמרה לאבא שלה שאנחנו לומדות למבחן אבל לא באמת למדנו. היא אפילו יצאה מהחדר כדי לשאול אותו שאלה, להגברת האמינות.
למחרת בבוקר אמא של לאה נכנסה לחדר והעירה אותנו, פתאום היא צעקה עליי "לא לגעת"! ונבהלתי נורא, נגעתי בעיניים לפני נטילת ידיים, זה אסור.
ההורים של לאה יצאו מהבית ולאה החליטה שהיא מכינה לנו ארוחת בוקר. אחרי שכלום לא הצליח והיא זרקה לפח שש ביצים, אכלנו עוגי עם חלב. לבית הספר הגענו באיחור.
קינאתי בלאה, קינאתי ביכולת שלה להביע את עצמה בדרך שלה, בניגוד אליי, ילדת רוח רפאים שקופה שמפחדת מהצל של עצמה.
שנה אחר כך לאה כבר לא למדה איתנו.

כמה שנים מאוחר יותר, נדמה לי שהייתי בת 18, סיפרו לי שלאה היתה מעורבת בתאונת דרכים, בדרך לכותל אם אני לא טועה. היא היתה ברכב עם חברים, הם נהרגו והיא הפכה להיות נערה עם מנת משכל של ילדה קטנה. כבר לא קינאתי בה, רק כאב לי הלב נורא.
לפעמים צלחת עוגי עם חלב עושה לי עצוב ולפעמים היא מזכירה לי את זה שכולנו פה נשמות בתוך גוף, לכל אחד יש את השיעורים שלו, לכל אחד יש הנקודות האלה בחיים שבהן הוא בוחר אם לפנות ימינה או שמאלה וההחלטה הזאת תשנה את כל המשך חייו.
אני לא חושבת שהיו דברים שיכולתי להחליט בהם אחרת. כל החלטה שקיבלתי בעבר נראתה לי לאותו הזמן הטובה ביותר. בדיעבד אני מבינה שלא חשוב איזו החלטה נבחר, בסופו של דבר אנו מובילים את עצמינו ללמידה והתפתחות. זאת יכולה להיות דרך קשה ומייסרת או דרך שבה הלמידה נעשית בצורה קלה ומהירה יחסית, אך היא עדיין תתרחש.
אני מרגישה שבאיזשהו שלב בחיים הגעתי לנקודה מסויימת שממנה והלאה הלמידה נעשתה לי מהירה יותר. כאילו קלטתי את העניין, תפסתי את כללי המשחק ואני פועלת איתם במיומנות יתרה. הנקודה הזאת התחילה כאשר הבנתי סופית מי אני באמת. זה כאילו שנפל לי האסימון ואז הבנתי שלא משנה מה עובר עליי, לא משנה אילו מחשבות קשות עוברות לי בראש או אילו רגשות כואבים אני מרגישה, אני כבר יודעת שאף אחד מהם הוא לא אני. אני כבר מכירה את הזהות שלי ויודעת להשתמש בכוח התודעה שלי בכדי להתחבר שוב אל עצמי.
מה הייתי עושה ללא התודעה שלי? מה הייתי עושה אם הייתי תקועה תודעתית בגיל 4 או 10? האם הייתי אומללה? האם הייתי מודעת לאומללות שלי? אני זוכרת את עצמי בתור ילדה סובלת.
אני לא יודעת אם לאה נשארה בחיים לאורך השנים האלה או לא, אבל אני שמחה שאני כן. אני שמחה שבחרתי לתת לעצמי צ'אנס להכיר את עצמי בעודי בחיים.