אני יושבת בבית וצופה בשרלוט מ'סקס והעיר הגדולה' צועדת במדרגות המקווה אל תוך המים, כשבעיניי עולות דמעות מעורבבות בזיכרונות של הטבילות שלי. פעם האמנתי לבני אדם שהחליטו שאני טמאה, פעם האמנתי שחיי הנישואים שלי תלויים בכך, פעם האמנתי שאם אעשה את מה ש"השם" רוצה אז בסוף אני אהיה בסדר, אני אמצא שלווה, אני אהיה אהובה, ראויה. האמת היא שזה מה שכולנו רוצים, גם הצדיקים ביותר. האמת היא שאף אחד לא באמת רוצה להיות אומלל, כולנו רוצים גן עדן.
כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי מאז הטבילה האחרונה שלי, כמה פחדים שחררתי, כמה אמונות כובלות התרתי. כמה מענגת היא ההיכרות עם העצמי שלנו אחרי שמנקים ממנו את ה"העלוקות", האמונות האלה שמושרשות בנו כל כך עמוק. האמונות האלה שאומרות לנו "אתם לא בסדר". אז זהו שאני בסדר, אני ממש ממש בסדר, אני לא טמאה ולא טהורה, אני רק אני. אינני זקוקה לאישור של אף אחד כדי לדעת שכל החלקים בי כבר מושלמים, שאני ראויה לטוב מעצם היותי קיימת ואינני צריכה לעשות דבר בשביל זה. אני נשמה אלוהית, יפייפיה ונהדרת שנמצאת בתוך גוף יפייפיה ונהדר. יש לי חכמה פנימית רוחנית איתה כולנו מגיעים לעולם. אני נהנית מחוויות החושים, מאוכל, מסקס, מצבעים יפים, מנופים, ממוזיקה ובעיקר מלאהוב.
פחד ואשמה הינם ביטוי של רעב לאהבה.
מה קורה כשיש אהבה? כל דבר אחר מתחיל להתמוסס, להחלש.. אהבה היא הכוח החזק ביותר ממנו אנחנו עשויים.
לאהוב זה בסך הכל לחזור למקורות.