הכרתי בחיי לא מעט בעלי תשובה (מחילונים לדתיים/חרדים) ומתחזקים (מדתיים לדתיים יותר/חרדים) ושמתי לב עד כה לשני טיפוסים עיקריים:
- אלה שהדת הופכת אותם לאנשים טובים יותר – כן, יש כאלה. אלה יהיו אותם האנשים שהדת תסייע להם לבטא רוך, עדנה, טוב לב, יושר, חריצות והגינות.
- אלה שהדת מאמתת אצלהם אמונות פתולוגיות ובכך משרתת ומזינה את חולשותיהם – אלה הרבה פעמים אנשים רגישים, עם מוסר טבעי שאינם זקוקים לדת כלשהי בכדי לנהוג בטוב לב, הגינות, יושר או חמלה. הבחירה שלהם בדת תהווה כיסוי וחיזוק לאמונות שליליות ופחדים לגבי עצמם ולגבי העולם.
את שני הטיפוסים הכרתי ואני מכירה ואת שניהם יש לי במשפחתי.
מעולם לא פגשתי אדם ש*בחר* להיות דתי ממקום שהינו חופשי מהתניות פסיכולוגיות. מצד שני, כמה אנשים יש בעולם הזה המשוחררים מהתניות שכאלה? כנראה שמתי מעט, אם בכלל.
יש לי חלום כזה שבו כולם הולכים לטיפול נפשי עמוק, כזה שיוציא אותם לחופשי מכל מיני אמונות ותפיסות שונות ומשונות, כזה שישקף להם את מי שהם – בוראי המציאות של עצמם, אלוהים, מושלמים.
אך אני מזכירה לעצמי שני דברים, הראשון הוא שכל מציאות סביבי מהווה שיקוף של העצמי שלי.
השני הוא שאינני יכולה להתערב בתהליך ההתפתחות של אדם אחר או באמת לדעת מה נכון לו. אין זה משנה איזו "טעות" אותו אדם עומד לבצע, אין זה משנה אם אני רואה כביכול את המניעים המנטליים שמאחורי בחירותיו, את הפוטנציאל שלו אילו היה בוחר בנתיב אחר או איזו מציאות הוא עומד להביא על עצמו – תפקידי הוא להיות נטולת תפקיד. מלבד אהבה ותמיכה במידה והם מתאימים ורצויים, אין לי אף תפקיד אקטיבי בשזירת סיפורו של האחר. האחר הוא השוזר את סיפור חייו ולא אני, והוא היחיד שיחליט אם לפרום מקטע, לשזור מחדש או להחליף את החוט. למעשה, גם אם אנסה להתערב, אני רק יהווה עוד "שחקן" בסיפור הדרמה שלו, בדיוק כמו שהוא מהווה בשלי.
אז אני בוחרת לשחרר כל מועקה בעקבות הזדהות או דאגה לכל אותם האחרים. אני בוחרת לשחרר את עצמי לחופשי מהאמונה המוטעית שיש לי תפקיד אקטיבי בסיפורו של האחר. לא. כולנו בוראים את הסיפור של עצמינו, כולנו בתפקיד הראשי של התסריט שלנו בזמן שהשאר "משחקים" את התפקיד שאנו החלטנו לתת להם. כולנו תופסים את המציאות בהתאם לאמונותינו, אותה המציאות שהינה תולדה ישירה של האמונות שלנו. מן גלגל שכזה.
קשה לעיכול? לא מובן? לא נורא.
גם לי לקח זמן ועדיין אינני יודעת הרבה יותר ממה שאני יודעת.
אז אני עוצמת את העיניים, מתרכזת בתחושת ה'אני' שלי במרכז בית החזה, אם אתרכז מספיק אמצא שם אהבה, האמת שלי.
יש משפט פרידה דתי כזה:
"היו שלום וה' יהיה עמכם",
אני אומרת:
"היו עמכם ותהיו בשלום".
נשיקות.