היום קיבלתי תוצאות של בדיקת דם, מאגרי הברזל שלי מרוקנים. ברמה הגופנית והנפשית אני קצת מבועתת. יש לי כמה ימים לפני שאני אמורה לקבל מחזור, מה יקרה לי? האם שוב אתעלף? האם אני חלילה אגיע שוב למיון? אני מרגישה כאילו אני במרדף מסרט אימה ואני חלשה מכדי לרוץ. אני לא רוצה ולא מתכוונת להמשיך להתנהל ממקום של חרדה, אשמה, כאב ועצב. אני יודעת שכל אלו הם בדיוק הבעיה שלי, הם מה שהכניסו אותי לבעיה מלכתחילה, ובשביל לעבור לשלב הבא של הריפוי אני צריכה להסכים לשחרר אותם, אחרת הספיגה תמשיך להיות משובשת.
המשמעות של מאגרים מרוקנים, היא שמדובר היה בתהליך ארוך שבו הגוף התרוקן בהדרגה מהברזל. בגלל שאני מכירה את עצמי ואת הגוף שלי טוב, אני יודעת מה מתרחש במערכת שלי במצבי קיצון ויודעת לזהות אותם במהירות, ואכן זיהיתי אותם מאוד מהר. סימנים של משיכה מוגברת לחלבון, לפחמימות עם אפקט מסמם ולשילובי מאכלים שמרגיעים אותי, אלו הם חלק מהסימנים.
כל הסימנים היו ברורים, אני בחרתי לדחות בתוקף את בקשותיה של המערכת שלי למה שלא התחבר לי עם אמונות מסוימות בתוכי, חשבתי שאני אצליח להרים את עצמי בכוחות עצמי. קניתי מלא ירוקים ותרד, ואני אפילו לא כזה אוהבת תרד, אבל נמשכתי לאכול אותו מאוד וידעתי למה. העלתי כמויות טופו, קטניות, אגוזים, גרעינים, פירות, ירקות וכמובן שספציפית את הדברים שעשירים בברזל, והרבה פעמים זה יצא באופן טבעי בשילוב ויטמין סי. לא עשיתי משטר, גם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגלת, קשה מאוד מאוד להגיע למצב של איסוף עצמי כשהתודעה שלך עסוקה בחרדה בעוצמות מהסוג הזה. ואת זה אני אומרת למרות שאני מאוד מיומנת בהתמודדות עם חרדות. איזה מזל שאני לא מושלמת, אחרת היה לי פה משעמם.
במהלך התקופה הזו לא הלכתי לעשות בדיקות דם עד שהגעתי למצב של חוסר ברירה, כי אני הרי מתה מפחד מבדיקות דם ולא רציתי להוסיף עוד שמן למדורה שגם ככה היתה כבר במימדים מפלצתיים.
וכך עברה לה חצי שני שבה אני משלה את עצמי שאני עוזרת לעצמי והנה עוד מעט הכל יסתדראנחנו לא יכולים להכיל משהו שאנחנו לא יכולים להכיל, עד שאנחנו כן יכולים.
כעת יש לי זמן קצר עד המחזור, ואני מנסה להגיד לעצמי נעמה, אל תכנסי למוד של ניסיון נואש להמנע מהסבל, למוד של התנגדות טוטלית למציאות, היית בזה כבר חצי שנה, תעשי סוויטץ'. אבל וואללה כאילו.. להתמוטט זה חרא ואני לא רוצה להיות בחרא. בשפה יפה מה שנקרא.
עכשיו אצלנו שבת בלילה. אני יושבת על הכורסא ומזכירה לעצמי את מה שאני כבר יודעת – אני אלוהים, יוצרת המציאות שלי, מלכת העולם שלי. אני לא מפסיקה להיות אלוהים רק בגלל שאני מבולבלת או סובלת. התואר הזה לא יכול להילקח ממני לעולם, ובגלל זה אני עכשיו החלטתי להרים את הכתר מהרצפה, לעשות עליו פוווווו כי הוא קצת צבר אבק בחצי שנה הזאת, ולשים לי אותו בחזרה על הראש. אני יודעת שבהתבוננות עמוקה יותר אני אראה שהוא מעולם לא ירד לי מהראש, אבל אתם יודעים, לפעמים צריך לעשות פעולות מכוונות בכדי לחזק בנו ידיעות פנימיות מסוימות.
הקיצוש, הכתר שלי על הראש, הוא מנצנץ ביופיו וגם יושב עליי בול היום עם הצמה שלי.
בימים הקרובים אני עומדת להפעיל את סמכותי העליונה מעצם היותי המלכה האלוהית של הממלכה שלי, וליצור לי מציאות חדשה שבה אני אהיה חזקה ובריאה. אני לא לוקחת מעצמי את הלגיטימציה להיות חולה, רק מחליטה שהספיק לי כרגע מהבחינה הזו, גם אם השיעור שהיה עליי לעבור עוד לא נלמד במלואו.
אני מודה לכל אחת ואחד שלקחו חלק בשיעור שלי. אני מודה על האהבה העצומה שלכם שממש נפעמתי ממנה, על החכמה הרבה והתמיכה המדהימה שקיבלתי בפוסטים ובפרטי. כמויות ההודעות שקיבלתי בפרטי מאז הפוסט הראשון בנושא ושעדיין ממשיכות להגיע, הפתיעו אותי והפעימו אותי. חלקן היו גם לא פשוטות, כי חלק מהאנשים שיתפו אותי בדברים שהם עברו או עוברים, אבל הייתה לי הזכות להיות זו שהם חלקו איתה ולהחזיר להם באהבה.
אני מניחה שעוד אמשיך לכתוב על כל החוויה הזו, זה לא שכאילו רק עכשיו התחלתי לכתוב על עצמי, אני רק ממשיכה את הקו שבו צעדתי גם קודם, תמיד מתוך הבחירה שלי.
תודה שאתם משתתפים איתי במשחק ההתפתחות שלי, תודה שאתם מרשים לי דרך הכתיבה שלי לקחת חלק גם במשחק שלכם.
עכשיו אני אלך לישון יחד עם מדיטציה.
מחר אני אמקד יותר את משימותיי לשבוע הקרוב, לא בנוקשות, אך בנחישות.
בא לי לסיים ב"המשך יבוא" בשביל הדרמה 🙂
to be continued…
😈😈😈😈😈