זו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו שמתקרב לרמה שלי. הוא שר שיר מהמם של מארון 5 ושומעים שהוא מוזיקלי, אבל הוא נחנק, מפספס משפטים, מתבלבל באקורדים, לא לוחץ מספיק על המיתרים ומזייף מההתרגשות.
אני קמה מהכיסא שלי ומתקרבת לבמה, אני רוצה לראות אותו מקרוב. הוא נבוך מאוד אבל ממשיך עד סוף השיר ואז מסתלק במהירות מהבמה, תוך כדי התנצלות.
כמעט בכיתי.
אני ממשיכה להשען בצד כנגד קיר העץ ומחכה לו שיעבור לכיוון היציאה, אני רוצה להגיד לו כמה מילים.
אני מציצה עליו בין בחור ובחורה שעומדים לפניי, הבחור חושב שאני מסתכלת עליו, הוא מחייך אליי ואני מחייכת חזרה. אני רואה שהזמר עומד ומדבר איתם אז אני מוותרת וחוזרת לשבת במקומי.
הקהל לא הבין.
הוא לא היה רע אליו, הם ראו שהוא מתרגש, אבל אנרגטית השיפוט היה מורגש. שיפוט של רחמים הוא גם שיפוט והוא גם יכול לכאוב.
בארץ היו לי כמה פעמים כאלה, רק גרועות יותר, ואנשים מאוד חמים, מנחמים ומוחאים כפיים חזק, החום שלהם דווקא עשה לי טוב.
פה הם מחאו כפיים וכן היתה הבנה ברמה מסויימת, אבל.. עדיין סוג של קרות.
יותר מאוחר עולה זמרת יוצרת מאוד מוכשרת, היא שרה טוב והשירים שלה היו טובים. בהתחלה קיללתי אותה בלב, אחר כך נרגעתי והופתעתי לגלות שאני דווקא סבבה עם זה, זה לא מוריד לי את הבטחון בשירים שלי, אני רק מקנאה בה על היכולת שלה לבטא את השירים שלה.
חירפנו אותי עד שקבעו לי כאן תור לפסיכיאטר. שבוע הבא אצטרך לספר בפעם השלישית את הסיפור שלי, סוף סוף מול האדם שיכול לתת לי מרשם לכדורים.
אני לא משלה את עצמי, אני לא בונה ארמונות בדמיון, אני מרשה לעצמי לקוות קצת, אבל לא יותר מידיי. אני גם מגלה כמה פחדים יש לי מלקחת כדורים, עוד נושא שאולי הגיע הזמן לרפא.
אם אני לא יכולה אחרי זה לעלות לבמה – זה נגמר. אני אולי אמשיך להקליט אבל כנראה שגם אנסה למכור את השירים.
ואיך אני אסכים על סכום? איך נוקבים מחיר על חתיכה מעצמך? כמה היא שווה? כמה כסף אני אצטרך לקבל כדי להסכים לחתום על הסכם מהסוג הזה?
אין סכום בעולם שיוכל לפצות אותי על חוסר היכולת שלי לשיר ואין סכום בעולם שיכול לשקף את הערך של היצירות שלי.
לא היה רגע בחיי שבו לא יצרתי משהו בראש ורוב הדברים שיצרתי בראש לא התממשו במימד הפיזי. אני יכולה ליצור באינספור דרכים אבל לא לממש באינספור דרכים.
אם רק יכולתי לתת את הכשרון הזה בחזרה, אבל אין לי למי. זו לא היתה עסקה, לא חתמתי על חוזה שבו אני מקבלת כשרון מבלי היכולת לממש אותו. אבל אם יכולתי הייתי מוותרת עליו, באמת מוותרת, הוא הביא לי רק אומללות, או יותר נכון, הדרך בה אני תופסת אותו מביאה לי אומללות.
מה אתם עושים בחיים?
עופר הוא מומחה בתחומו, אני קוראת לו מלך המתכנתים. אתמול אמרתי לו, תאר לך שאתה יושב מול המחשב, יודע בדיוק איך לכתוב את הקוד, איך לפתור את הבעיות ואיך ליצור את מה שצריך, אבל כל פעם שאתה מניח את אצבעותיך על המקלדת הן רועדות בטירוף, כל כך רועדות שבמקום לכתוב את הקוד שרצית יוצא לך גיבוב שטויות או פשוט כלום.
האם יום אחד אתם תפתחו את הרדיו ותשמעו זמרת מדהימה ששרה שיר מדהים שמישהי חסרת שם כתבה והלחינה? אם זה יהיה שיר שלי אז זה אומר שכנראה הפסקתי לנסות.
בינתיים אני מנסה לשלב בין רצון לשחרור מהרצון, בין פעולה לכיוון שאולי יקדם אותי לבין ההסכמה לשחרר את מה שאי אפשר לשלוט בו.
שליטה היא חלק משמעותי ממה שקורה לי כאן. כשאני עולה לבמה אני מפחדת שמישהו/משהו אחר ישתלט עליי ויעשה בי כרצונו, ובו זמנית אני בעצמי מאבדת לחלוטין שליטה על מה שקורה לי בגוף ובנפש.
הרצון להשיג שליטה על החלק הזה בחיי הוביל אותי ליאוש עמוק, ואם אני ביאוש עמוק אין לי סיכוי לרפא או לשחרר.
רק ההסכמה להיות כלום יכולה להביא אותי לאנשהו, ואם יעברו החיים ואני לא אגיע לאנשהו הזה, אני אהיה בסדר, בתנאי שאסכים כבר מעכשיו להיות כלום. אחרת אני אבלה את שארית חיי בתיסכול וכעס על מה שאני לא יכולה להשיג.
זהו. אני מסכימה להיות כלום, מסכימה לוותר, מסכימה להכנע, מסכימה להקבר באדמה מבלי שהשירים שלי יצאו לעולם או מבלי שאני ביצעתי אותם בעצמי. האם אני צריכה להוכיח למישהו שאני יכולה? לא, אז מה זה משנה.
הכל עניין של הרצון שלי שהמציאות תהיה דבר מסויים. במקום להיות חברה של המציאות ושל היקום (דבר שיכול להביא לי הרבה שפע ושמחה), אני נלחמת בהם בכל הכוח.
אהבה, שלום, שמחה עם מה שיש והשלמה, זו הדרך שתוביל אותי לאושר. אני מקבלת שוב ושוב את המסר הזה מהיקום בכל מיני דרכים, אני פשוט מסרבת לומר לו כן, הגיע הזמן לשינוי.