למה הפסקתי להיות טבעונית – וידוי כנה של טבעונית לשעבר
18 ביוני 2018
מאת: אנה מונט רוברטס
פורסם לראשונה: 22 ביולי 2014
למקור לחצו כאן.
אני עורכת כתבות אוכל שהייתה טבעונית הארד-קור.
היום אני עשויה לאכול מגוון של אוכל, אבל אם הייתם מדברים איתי בין הגילאים 19 עד 22, הייתי מסרבת לכל דבר המכיל מוצרי חלב, ביצים, פירות-ים ובשר. במשך שנתיים וחצי מתוך תקופת שלוש השנים שלי כטבעונית, גרתי בלוס אנג'לס, ארץ הסלבריטאים, היוגים והאנשים שמודעים לבריאות באופן כללי. בכל פינה היו מסעדה טבעונית ובר מיצים ירוקים. היה שפע של קייל טרי ופירות יער כל השנה. הייתי משוכנעת לחלוטין שאני עושה את הדבר הנכון למען כדור הארץ, למען בעלי החיים ולמען הבריאות שלי. עם זאת, כל זה השתנה כשעברתי לניו יורק עם סיום הלימודים שלי בקולג'.
תמיד ידעתי שאני רוצה להיות עורכת/כתבת אוכל, אז ארזתי את המזוודות ויצאתי לניו יורק כדי ללמוד בבית ספר לקולינריה על בסיס צמחי. "איזו מין כתבת אוכל היא טבעונית?" אמא שלי שאלה אותי ברוגז. מעולם לא ראיתי בזה מגבלה, אפילו כאשר סעדתי בכמה מהמסעדות הטובות בעולם. למעשה, האמנתי שהשפים הטובים ביותר הם אלה שיכולים לייצר תפריט טבעוני טעים המלא בטעמים יצירתיים ומעניינים, במקום פשוט להגיש צלחת ברוקולי מאודה. אני עדיין חושבת שזה נכון.
כשהגעתי לניו יורק, השתלבתי מיד בקהילה הטבעונית. עבדתי כשוקולטיירית בחנות שוקולד-יין טבעונית, השתתפתי מדי יום בשיעורי יוגה בסטודיו טבעוני ידוע לשמצה, והשתתפתי בכל מפגש טבעוני שיכולתי.
המשקל (והאנרגיה) שלי היו בשפל של כל הזמנים, אך אני ייחסתי את זה ללוח הזמנים העמוס שלי ולקצב החיים בעיר. הדבר היחיד שלא יכולתי להתמודד איתו היה הרעב. בהיותי טבעוני, הרגשתי כמובן את הבטן שלי מקרקרת כל שעתיים, אבל בניו יורק הרגשתי רעב קשוח, כל הזמן.
ואז, התחלתי לחלום על סטייק.
זה היה כמו חלומות "פורנו" על אוכל, חלומות איטיים, רוחשים. הייתי מתעוררת בבהלה ורצה למטבח כדי להלעיט את עצמי בכף מלאה חמאת בוטנים, שייק אבקת חלבון אפונה ושאריות מתבשיל עדשים. למרות הניסיון לאכול כל סוג של חלבון טבעוני המוכר לאנושות, תמיד הייתי יוצאת מהארוחה לא מסופקת, מריירת וכועסת, כי עדיין ראיתי בעיני רוחי חתיכה גדולה של סטייק צלוי על פחמים עם מיצי דם נוזלים לצלחת.
הייתי בקונפליקט גדול. אולי חלק מזה היה גאווה ('אני מצילה את הסביבה ואת היצורים הרגישים שהם בעלי החיים; וגם את עצמי, בזכות היותי טבעוניתק) וחלק היה פחד ('איך אוכל להראות את פניי בעבודה, בסטודיו היוגה שלי, מול החברים הטבעונים ואחותי הטבעונית – אם אחליט להפסיק את הטבעונות?').
התעלמתי מחלומות הסטייקים האלה במשך שלושה חודשים, עד שלבסוף קבעתי פגישה עם אנמרי קולבין, המייסדת של Natural Gourmet Institute, בעלת דוקטורט בתזונה הוליסטית.
סיפרתי לה על המצב הקשה שלי. "אני טבעונית וחולמת על סטייק", הודיתי בבושה. היא הביטה בי משועשעת. "אז את חייבת לאכול סטייק," היא ענתה בענייניות. הסברתי ברוגז, "את לא מבינה. אני לא יכולה פשוט לאכול סטייק. התחייבתי! האם אין איזה שילוב של שעועית שיכול לספק לי את הרכיבים התזונתיים שאני צריכה ולהעלים את החלומות האלה?!" היא הנידה בראשה. "אם הגוף שלך מנסה להגיד לך ברמת התת מודע שהוא צריך את החומרים המזינים בסטייק, אז תקשיבי לו".
לא הקשבתי לה אז. במקום זאת, ניסיתי להכחיש את האמת והפכתי אובססיבית לגבי אילו דגנים לשלב עם איזו קטניה כדי ליצור חלבון מלא. שום דבר לא עבד. ואז התחלתי לחלום גם על סלמון. סלמון מזוגג ברוטב אסיאתי עם עור פריך. ההתעוררות מהחלומות האלה הייתה מייסרת, ואני הייתי נמלטת למטבח כדי לאכול את הקערה העצובה שלי של דגני אמרנט מונבטים.
ממש לפני חג המולד, כמה חברים מבית הספר הקולינרי תכננו טיול לחווה בצפון מדינת ניו יורק כדי ללמוד איך לשחוט תרנגולות. למרות שגדלתי בין מחנות ציד וציידים, מעולם בחיי לא שקלתי להרוג חיה למאכל. הייתי רעבה עד כדי כך שהמחשבה לעשות זאת ריגשה אותי. הצרכים הראשוניים שלי לצוד ולאכול בשר התעוררו. למרות שלא הצטרפתי אליהם לטיול הזה, זו הייתה נקודת מפנה. הגיע הזמן להיפרד מהטבעונות.
נסעתי הביתה לחגים ודיברתי עם אחותי הטבעונית. בזמן שהתכוננו לארוחת חג המולד, לחשתי לה, "אני חושבת שאני הולכת לאכול סטייק בראש השנה." היא אפילו לא מצמצה לפני שאמרה, "כן, זה רעיון טוב", בזמן שהביטה על עור הרפאים שלי והצלעות החשופות. אני לא יודעת מדוע הייתי זקוקה לאור הירוק הזה, אבל הייתי. עד שהמלצר לקח את ההזמנה שלי, אף אחד במשפחה שלי, מלבד אחותי, לא חשב שאבחר בפילה מיניון בראש השנה. אמרתי, "אני אקח את ה-8 אוז (226 גרם), מידת עשייה מדיום." וכך זה קרה.
התבוננתי בצלחת הסטייק המהביל מתקרבת אליי מהמטבח עד שלבסוף היא נחתה מולי. הקרום המקורמל, המיצים המדממים והארומה המעושנת שאין לטעות בה, התאימו לסטייק החלומות שלי. והביס הראשון הזה – שאלוהים ירחם – הביס הראשון הזה לא יכול היה להיות מושלם יותר. רקדתי בכיסא שלי מסחרחורת, הרגשתי סוררת, יחד עם הקלה. הרבה אנשים טוענים שחזרה לבשר יכולה להיות בעייתית לבטן, אבל לא הייתה לי שום בעיה. כנ"ל לגבי החזרה למוצרי חלב.
האתגר הגדול ביותר של הוויתור על הטבעונות היה להבין עד כמה נתתי לה להגדיר אותי ולהשפיע על מערכות היחסים שלי. נעשיתי מודעת לכמה אני זועמת וקשה. במהלך השנים האחרונות, לא הייתה לי הרבה חמלה כלפי בני האדם. האשמתי אותם בחקלאות התעשייתית ובחוסר האכפתיות שלהם. דרשתי מהחברים והמשפחה שלי ללכת למסעדות טבעוניות ושאלתי אותם על הרגלי האכילה שלהם ללא הרף.
היום, אני חושבת שיש לי גישה הרבה יותר בריאה לאוכל, והכי חשוב, לאנשים אחרים. אני נוטה לצרוך תוצרת טרייה, קטניות ודגנים, עם קצת בשר, פירות ים, מוצרי חלב וביצים, כמובן. אני תומכת בחקלאים ובדייגים המקומיים שלי, בתקווה שיהיו אפשרויות טובות יותר בעולם ופחות חקלאות תעשייתית. כן, חופש, אוכלי-דשא ואורגני זה הרבה יותר יקר, אבל זה מרגיש לי טוב יותר לאכול פחות בכמות ובאיכות גבוהה, מאשר לאכול בשר בכל ארוחה.
החוויה הזו לימדה אותי שהגוף שלי משתנה כל הזמן. מה שעובד בעיר אחת ובתקופה מסוימת בחיי, אולי לא יעבוד באחרת. הכל עניין של להיות פתוח, להתנסות ולבקש הדרכה של אנשי מקצוע בעת הצורך. אה, ויצירת איזון. מילת המפתח היא בהחלט איזון.