תעזרו לי לישון

היופי כאן מטריף את החושים. חגיגת צבעים וריחות, ורדים בכל צבעי הקשת, פרחים מכל מיני סוגים ועצים מרהיבים עם עלים בצורות שמעולם לא ראיתי. אני מטיילת לי שיכורה בין הרחובות בזמן שעופר יושב עם הלפטופ באיזה ספסל, הצטערתי שלא לקחתי איתי את המצלמה.

אתמול בלילה זה היה הלילה הראשון שלי ללא התרופה. שכבתי במיטה עם עיניים פקוחות וערנות כאילו אמצע היום, עברו כבר 3 שעות מאז שניכנסתי למיטה. מערכת העצבים שלי עירנית לחלוטין ופועלת על כפתור ההישרדות. אני כבר יודעת את הסיפור, יודעת את הסיבות, מבינה את הכל, יודעת למדוט מעולה ובכל זאת לא שולטת במה שמתרחש בתוכי כרגע. אני מיואשת מעצמי ודמעות זולגות לי על הפנים והסדין. אני יודעת שהכל בראש. אני יודעת את זה כמו כל אמת ברורה אחרת בחיים שלי, יש לי כמה אמיתות כאלה והן מחזיקות אותי איתנה מול כל סופה. אני יודעת שהאנרגיה חזקה מהחומר, אני יודעת את זה כמו שהשמש זורחת ביום והחשכה מגיעה בלילה.

איך אתם יכולים לעזור לי? אני שואלת את המדריכים שמלווים אותי.
תבקשי עזרה בצורה ממוקדת יותר, הם עונים לי. בסדר! אני עונה בנחישות מלווה בכעס. אני לא באמת כועסת עליהם, אני פשוט סובלת.

"תעזרו לי לישון! תעזרו לי לישון! תעזרו לי לישון!"
אני חוזרת על זה שוב ושוב ושוב, בנחישות ובכוונה.
אני נרדמת.

אחרי 3 שעות אני מתעוררת.
הייתי צריכה לבקש לישון רצוף.

מחר לילה חדש  🙂