נשבעת לכם שאני לא אומרת לכם סתם, ממש הופתעתי מכמות התגובות והלייקים בפוסט הקודם שהעלתי (פוסט הכרזה על ניקוי חברי פייסבוק). אני יודעת שרוב העוקבים שלי הם עוקבים שקטים, כאלה שלא מגיבים/מלייקים, כאלה שאני בכלל לא יודעת שהם קוראים. טוב זה לא מדויק, אני יודעת שהם קוראים, אני רק לא יודעת את שמם. בכל זאת, לא ציפיתי שתהיה כזו היענות כשכתבתי שאני עושה ניקוי חברים, כל כך התרגשתי מכם, התרגשתי מאלה שאני מכירה כבר והייתה בינינו תקשורת בעבר והתרגשתי מה"חדשים" שגיליתי שעוקבים. חשוב לי להגיד שלא הייתה לי כוונה ליצור לחץ על אף אחד להגיב, לא באמת הייתי מורידה אתכם מחבריי, הכוונה שלי הייתה להוריד רק את אלה שלי מאוד מאוד קשה להכיל כרגע.
אתם מבינים.. השורש הכי עמוק של החרדה שלי בחיים האלה זה לתפוס מקום בעולם, זה להתבטא ולהראות נוכחות, שיראו שאני קיימת, שלא לומר יוצרת, כותבת, שרה, מלמדת…
על החרדה הזו מתלבשות לי אינספור וריאציות של חרדות שהן תולדות שלה, אינספור נגיעות בתסמונות והפרעות נפש שונות, אינספור תסמינים פיזיים, קשים יותר וקשים פחות, וכשאני מעזה לומר בקול שאני עומדת לסגור את הדלת בפני מי שלא יעמוד בכללים שלי..
ובכן, אני לא יכולה אפילו לתאר לכם איזו משמעות עמוקה יש לזה בשבילי.
החרדה שלי מפני הביטוי שלי בעולם הזה לקחה אותי כל החיים אל שני קצוות:
הקצה האחד הוא היסגרות מוחלטת וניסיון להעלים כל קיום שלי מהמרחב, ניתוק רגשי וניתוק חושי, לא להרגיש, לא לחוות, לא להתבטא, נרתיק נעול, חושים מטושטשים ומה שחברה מהאולפנה אמרה עליי פעם – "לב מאבן".
הקצה השני הוא פתיחות ללא גבולות אמיתיים, נחדרות ואיפשור להכנס למרחב שלי מבלי שיש לי היכולת לומר לא, להציב את הגבול הברור ולשמור על המסגרת שלי. כל חוויה חיצונית לי נכנסת פנימה אל תוך התאים ומרעידה את הכל מבפנים והגבולות ביני ובין החוץ מיטשטשים. זאת הסיבה למעשה שניתוק היה שנים רבות האפשרות היחידה שלי, מנגנון ההגנה היחיד שהצלחתי להשתמש בו כדי לשמור על גבול מסוים ועל איזושהי שפיות פנימית.
היום אני בת 36, במשך 36 שנים אני נעה בין שני הקצוות האלה ולאט לאט אני מצליחה יותר ויותר להתמקם במרכז, בנקודת האיזון. לאט לאט שני הקצוות מתקרבים אחד אל השני ואני נותרת ביניהם עם יותר שפיות וקצת פחות חרדתיות.
הייתי אומרת שזו הייתה לי עבודת פרך, כל עוד האמנתי שאני תחת כפייה זה אכן הרגיש כך, הכפייה של החיים. האם זה באמת כך? היום אני לא מאמינה בזה. היום אני מאמינה שכולנו עשויים מחומר אלוהי בסיסי שהרצון הטבעי שלו הוא התפתחות והרחבת העצמי שלו. אני יודעת שיש סיטואציות בחיים שזה נשמע הכי לא קשור, אני יודעת שמי שמטפס על הקירות מרוב סבל לא יכול באותו הרגע לראות איפה הבחירה שלו קיימת בכלל.
החיים שלי היו מהבחינה הזו כמו… סיר לחץ מבעבע של סבל וכאב שמידיי פעם נזרקו לתוכו קוביות קרח מצננות. כאשר הצלחתי להרגיש את הקור הנעים, את ההקלה, אז יכולתי לראות את הבחירה שלי בתוך המצב הזה, יכולתי לראות עד כמה אני היא זו שמניעה את גלגלי המרכבה שלי, בגלגול הזה ובכלל. כל טיפול ועבודה פנימית שקירבו אותי אל נעמה האותנטית, איפשרו לי לראות שבעצם אני האלוהים שמניע פה את הכל, אלוהי העולם שלי.
אבל כשאני עוד בתוך הסיפור, בתוך הדרמה, בתוך השיעור, וכל פעם תורו של שיעור אחר להגיע – אז אני לא תמיד מצליחה להרגיש את כל עוצמתי האלוהית.
זה מה שקורה לי עכשיו מול טבעונים שמגיבים לי ללא חמלה, שמגיבים לי רק כדי להקיא את האמונה שלהם עליי ואינם רואים אותי באמת. והקטע הזה של הטבעונות, לא סתם אני בשיעור הזה, כמו שלא סתם הייתי בשיעור של הדת. אומנם השיעור של הדת היה מאוד ממוקד מבחינתי על המיניות שלי, אבל שני השיעורים קשורים לנושא של מוסר ומוסר זה אחד הנקודות הכי הכי רגישות שלי. זה כל כך מורכב שאני אפילו לא יודעת אם זה נכון שאנסה עכשיו להסביר, הפוסט כבר יוצא ארוך, אז אני אנסה לעשות את זה בקצרה:
מאחוריי המוסריות הקיצונית שלי מסתתרת לה חרדה עמוקה, פחד ברמה הכי בסיסית שיחשבו שאני לא בסדר. ומה יקרה אם מישהו איפשהו יחשוב שאני לא בסדר? אני אחווה סבל, התעללות ומוות, זו הייתה האמונה שישבה בתוכי שנים רבות ולפעמים עדיין. אני מתארת לכם כאן תפיסה פנימית עמוקה שלי שהייתי צריכה טיפולים עמוקים וממושכים כדי להעז לגעת בה ובשורש שלה.
אני אתן לכם דוגמא אחת לכמה קיצונית האמונה הזו בתוכי, תתכוננו להיגעל:
במשך שנים רבות, כאשר נכנסתי לשירותים ציבוריים ובלית ברירה נאלצתי להכנס לתא מלוכלך – נהגתי לנקות את הקקי, הפיפי או הדם של מישהו אחר רק כדי שמי שיכנס אחריי לא יחשוב שזו אני שהשארתי מלוכלך.
אתם מבינים על איזו עוצמה של חרדה אני מדברת? כשאני מספרת לכם על חרדות שלי, אני לא מדברת איתכם על איזו חרדונת שקפצה לה פתאום בגלל איזה טריגר חיצוני, חרדה זמנית כזו שהרבה חווים מתישהו והיא תעבור מתישהו בין אם זה יהיה עם טיפולים או בלי, אני מדברת על מצב תודעתי שמלווה אותי יום יום, 24 שעות ביממה, מהרגע שנולדתי לעולם הזה, ואם תשאלו אותי – עוד קודם.
לכן, כשאני עדיין עמוק בתוך השיעור, כשבקושי עברה לה חצי שנה מאז שיצאתי מהטבעונות ואני עדיין בעיצומו של השיקום, עדיין חווה את התוצאות של ההתמוטטות הפיזית והנפשית שעברתי ועדיין חווה כאב על כך שהמציאות לא כפי שהייתי רוצה שהיא תהיה ואני נאלצת לפגוע בבעלי חיים – כשאני עוד בעיצומו של הדבר הזה ואני בכל כוחי מנסה להחזיר שפיות ליום יום שלי, ואז אתם באים עם האידיאולוגיה האישית שלכם ויורקים רוע, במסווה של נימוס או לא, זה לא באמת משנה – כי אני עדיין לא חזקה מספיק ולא יציבה מספיק במקום החדש שלי בכדי שאוכל להתעלם מכם או ליצור מולכם דו שיח מכיל.
אני יודעת שה"רוע" הזה הוא לא באמת רוע, אני יודעת שאף אחד לא יושב מאחורי המקלדת וחושב לעצמו "איך אני יכול לעשות לנעמה רע היום?" 🤔🤔
אבל השורה התחתונה היא שהתגובות האלה נעדרות חמלה, חמלה כלפיי, וחמלה היא הדבר שאני הכי זקוקה לו בעולם, ואני לא מתכוונת להתנצל או להסתיר את הצורך הזה רק בגלל שגם בעלי החיים סובלים וגם הם זקוקים לחמלה.
יוצא ארוך ממה שהתכוונתי, אני אנסה להתקרב לסיום:
מצבי יותר טוב היום, גם לעומת שנים קודמות וגם מבחינת החודשים האחרונים ומה שעברתי פה. אני כבר נמצאת הרבה יותר במרכז, שני הקצוות כבר הרבה יותר מצומצמים ואני מצליחה, נכון לחודש-חודשיים האחרונים, לשמור הרבה יותר על יציבות פנימית.
השנה הזו היא השנה הראשונה שבה רציתי שוב להתאבד, קרוב ל – 20 שנה לא הרגשתי נורא כמו השנה הזו. אני בחיים לא אעשה לעצמי משהו היום (והאמת שגם אז לא עשיתי, אחרת לא הייתי כאן כותבת מילים אלו 🙂 ), אני מספיק חזקה כדי להכיל היום גיהנום בעודי בחיים, אבל אני מנסה שתבינו באיזו רמה של רגישות אני נמצאת והייתי בכל השנה וחצי האחרונות.
אז למה את כותבת בפייסבוק בכלל? נכון שחלקכם שואלים את זה?
אני לא אענה על זה עכשיו, אם כי כתבתי על כך בעבר, מדוע אני בוחרת לחשוף את עצמי גם במצב הרגיש הזה. אני בטח אכתוב על זה שוב בעתיד, בינתיים זה:
אם אין בכם חמלה כלפיי אני מבקשת בכל לשון של בקשה – תורידו ממני עוקב או חברות. כי למרות שאני משתדלת לעשות בעצמי ניקוי חברים, אני מאוד מתקשה להוריד אנשים, גם את אלה שקשה לי איתם, כי מבחינתי להוריד אותם זה לקחת מהם את ההזדמנות להיות משהו אחר, ומה אני אעשה שאני באמת מאמינה בחמלה? באהבה? ביכולת שלנו להתפתח?
אז אני אעשה את מה שאני יכולה ואתם תעשו את מה שאתם יכולים.
אני אעשה את העבודה העצמית שלי ואקח את האחריות שלי על עצמי ואני לא אבקש מכם בכוח לקחת אחריות על עצמיכם, כי זה לא תפקידי וזו הבחירה שלכם, אבל אם אתם מאלה שמכריזים על עצמם שהם מאמינים בחמלה – אני מציבה בפניכם אתגר, נראה אתכם מצליחים לחמול באמת ללא סוגנות, כי כלפיי בעלי חיים קל לחוש חמלה, אבל כלפיי בני אדם קשה הרבה יותר, נכון?
אני מאתגרת אתכם ביכולת להבין שאנחנו חיים בעולם מורכב שבו שחור ולבן כמעט לא קיימים, גם אם מאוד היינו רוצים.
כן, אני יודעת שאני מבחן קשה, גם בשביל עצמי, אני יודעת שחצי מכם, חבריי בפייסבוק, אם לא יותר – טבעונים.
אז בואו.. ננסה לחוש חמלה לא סוגנית, חמלה כלפיי המציאות הזו המאתגרת כל כך שמתנהגת לה כמו שהיא רוצה, המעצבנת הזו, ולא כמו שאנחנו רוצים שהיא תתנהג.
אם לא תצליחו לעשות את זה ותהיו חייבים להגיב אליי בצורה שאין בה חמלה וכבוד כלפי מי שאני, אז אני אדע שיש לי עוד למידה והתפתחות לעשות בהצבת גבולות, ואני אעשה אותה. כי מה שאנחנו אחד לשני בסופו של דבר זה שליחים, בסך הכל שליחים.
זהו, הצלחתי לסיים את הפוסט 🙂
תבורכו על הקריאה וגם על היותכם אתם ❤️
Original photo by: Iris Giladi