פחד מעבר לפחד

אני בבית הישן עם אמא שלי בגילי העכשווי, אני אומרת לה שאני הולכת לבית הספר.
אני יורדת ללמטה והלובי אחר, יש בו כל מיני חנויות ואוכל. אני בלחץ של זמן, בראש שלי אני רואה את עצמי עוד מעט יושבת בכיתה עם חברים מהתקופה הנוכחית, בעיקר קובי. אני מבקשת מהבעלים של אחד מחנויות האוכל להכין לי שקשוקה טבעונית ובינתיים עולה חזרה הביתה לקחת משהו ששכחתי.
אני נגשת למעלית, היא כולה ורודה מבחוץ. הדלת נפתחת כלפי חוץ ואני נכנסת פנימה, היא כולה ורודה גם מבפנים.
אני רואה את עצמי בתוך המעלית הוורודה, אין כפתורים אבל המעלית נוסעת.
פתאום המעלית נעצרת.
אני לא יכולה לבדוק איפה אני בדיוק בין הקומות, כי זו דלת שנפתחת כלפי חוץ ולא שתי דלתות שנפתחות לצדדים כמו בהרבה מעליות. הדלת פשוט לא תפתח.
לפתע המעלית מתחילה להתהפך, זה קורה לאט.
אני מבינה שהיא מתהפכת ומחליטה להרפות את הגוף ולתת לעצמי להחליק לאט יחד איתה, כדי שלא אפגע.
אחרי זמן קצר היא מתהפכת שוב ואני עושה את אותו הדבר.
אני עומדת תקועה בתוך מעלית ורודה ללא כפתורים ולא יודעת מה לעשות, אני מפחדת.
אני שמה לב שהדלת פתאום נראית כמו בד רך, אני מחליטה לקרוע אותו בכל הכוח ועם כל הפחד.
אני מצליחה ליצור פתח ואיכשהו יוצאת דרכו.
אני מוצאת את עצמי בקומה חשוכה.
אני רואה מדרגות ומעקה ופתאום מבחינה לידי בפח אשפה עם יאה, זה של המנקה של הבניין.
אני קולטת את המנקה מימין, בחור צעיר, עומד רגוע ומרוצה מעצמו, הוא גרם למעלית להיתקע ולהתהפך, הוא חיכה לי פה.
אני מבינה שאני בצרה.
הוא מסתובב אליי, אני באימה. הוא שולף נשק ולרגע נדמה לי שזה אקדח אבל זה לא.
יש לו ביד מכשיר מלא כפתורים, עולות לי בראש אפשרויות של חשמול, צריבה, סכין… אני מבינה שהגעתי ממקום מפחיד אל מקום עוד יותר מפחיד.
הוא מרים את הזרוע שלו לכיווני, הדופק שלי עולה ואני נותנת לעצמי פקודה מודעת להתעורר.

עופר ישן ואני מתנשפת בבהלה. בניגוד לפעמים רבות בעבר, הפעם לוקח לי רק כמה דקות מהירות להירגע ולחוש באופן ברור בתוכי שאני יצרתי את החלום.
אני מתחילה לנתח את החלום ותוך כדי כך אני מדמיינת איך אני כותבת את הפוסט הזה, משהו שקורה לי די הרבה.
אני כותבת בראש את הפוסט תוך כדי ניתוח מבלי לדעת מה הולך להיכתב.
תוך כדי כתיבת הפוסט בראש אני מגיעה לתובנות, אחת אחרי השנייה.
אני מבינה שהסיבה שאני כותבת את הפוסטים היא לא רק בגלל שהביטוי העצמי הוא חלק מהריפוי שלי, אלא בגלל שזו אחת מהדרכים בהן אני יוצרת דו שיח פנימי שלי עם עצמי.

מדוע אני עוברת ממקום מפחיד למקום מפחיד עוד יותר? האם זה מה שאני גם עושה בחיים? מי מבטיח לי שאם אתגבר על פחד אחד לא אמצא את עצמי כלואה בתוך פחד גדול עוד יותר? כן, זה בדיוק מה שקורה לי בחיים.
בגיל 10 הייתי צריכה להתגבר על הפחד ללכת למכולת, לבית הספר.. בגיל 20 הייתי חייבת להתגבר על הפחד לעלות על אוטובוסים, ללכת לעבודה, לעמוד בתשלומים.. בגיל 30 התגברתי על הפחד לעשות סקס מלא. כל פחד שהצלחתי לפרוץ דרכו הביא לי התמודדויות מפחידות יותר, מאתגרות יותר. היום אני מנסה לפרוץ את הפחד של לשיר על במה.

אז למה אני עושה את זה? מה הרווחתי בדרך?
אני יודעת את התשובה, כל ריפוי של שכבת פחד הביאה לי יותר עצמאות, יותר חופש פנימי.
האם זה לא ייגמר? אני שואלת את עצמי.

מדוע הייתי צריכה ליצור לעצמי סיטואציית חלום מפחידה וכואבת?
אני מבינה שזו דרכו של העצמי שלי לתקשר איתי.
בדיוק כמו שדרכו של גוף לתקשר איתנו דרך כאב פיזי.
מדוע את הכאב הנפשי אני מפרשת שונה מהכאב הפיזי? אין הבדל במהותם, מלבד העובדה שעם כאב נפשי יותר קשה לשמור על תודעה מחוברת ומודעת.
ומתי כאב פיזי הופך לסבל? כשאני מאבדת שליטה על התודעה שלי ומתנגדת לחוויה.

אני נזכרת בלימודי הטיפול שלי, המורה לימד שהסבל הינו תוצאה של ההתנגדות לכאב.
וכאב פיזי הוא דרך מצוינת בה אפשר להוכיח זאת לעצמנו. בחוויה שלי הכאבים הפיזיים הכי נוראים שעברתי, והיו לא מעט כאלו, הם הכאבים שבהם התכווצתי תודעתית וסירבתי בכל תוקף לחוות את מה שאני חווה.
מדוע אני שוב מתנגדת לחוויית הפחד? כבר למדתי את הלקח שלי. תתמסרי, אני אומרת לעצמי.

אם תתמסרי תוכלי להתחיל לבחור לתקשר עם עצמך גם בדרך אחרת, ולא רק באמצעות הפחד.
אם אני יוצרת עם עצמי דו שיח פנימי באמצעות הפחד אני יכולה לבחור לדבר עם עצמי גם באמצעות דברים אחרים.

השחר מתחיל לעלות.
אני כבר מזמן לא נמצאת בבהלה של החלום.
אני מחייכת אל עצמי ויורדות לי דמעות של סיפוק ושל הודיה לעצמי.
אני לא אלך לאיבוד בתוך התודעה של עצמי, אני כבר לא בשלב המבלבל הזה. בכל פעם שנוצרת האשליה שאני שוב שם… אני יודעת כבר איך לחזור חזרה, אני יודעת מי פה המאסטר.

אני כבר לא מפחדת מהפחד, לא מפחדת מעצמי, אני מוכנה להתמסר לעצמי, להתמסר ליצירה של עצמי, להתמסר לאלוהות שלי וליכולת שלי לבחור את דרכי.

נשיקות.