חשבתי שיהיו לי רגשות אשמה על זה שבעלי איתי ושלך רוצה לעזוב אותך, בגלל החולי שלך, אבל עכשיו, אחרי השוק הראשוני ותחושת האשמה האוטומטית שלי.. עכשיו, חוץ מכאב מאוד גדול על מה שאת עוברת ומחשבות חומלות עליך אין לי עוד הרבה, בוודאי לא אשמה.
אני יודעת שניסית להיות מי שחשבת שאת אמורה להיות, אני יודעת שהתפללת עם המון כוונה, ששמרת על צניעות יתרה, שבדקת ודיקדקת, אני מניחה שאת עדיין עושה את כל אלו. המון פעמים במהלך העשור האחרון הזדעדעתי לנוכח המחשבה שיכולתי למצוא את עצמי במצבים שלכן, אומללה ורחוקה כל כך מהעצמי שלי, כלואה בתוך סט חוקים מטורף שמזין את הפתולוגיות שלי. לא שלא הייתי באחד כזה, אבל לפעמים בא לי לומר כל יום "הגומל" מרוב תחושת הודיה פנימית על זה שיצאתי משם.
זו לא רק הדת, כל אחת מאיתנו מגיעה עם מטען שלם משלה, כל אחת עברה את הילדות שלה, ואתן הדודות, אני רק האחיינית, לא הייתי מתחלפת עם הילדות שלכן, למרות שגם שלי היתה מאתגרת. ובכל זאת, כולנו דומות בפתולוגיות שלנו, כולנו דומות בשימוש שאנו עושות (עשיתי) בדת.
אין לכן לאן לברוח כי האני שלכן הולך איתכן לכל מקום. זהו רק עניין של זמן עד שתקרת הזכוכית מתפוצצת והאמת העירומה מתגלה, האמת המשוגעת, הכואבת והאימתנית. דרוש אומץ כדי להעז לראות מה יש מאחוריה, לפעמים החולי מפחיד פחות מהאמת על מי שאנחנו.
לפעמים אני מצטערת שאני לא נמצאת שם בשבילך היום. מוזר איך יש תקופות בחיים שבהן אנחנו עשויים להיות מאוד קרובים לאדם מסויים ואז דברים משתנים. אני יודעת שאני לא באמת יכולה לעזור לך. את עשית ועושה את הבחירות שלך, את בחרת ובוחרת אם ואיך לטפל בעצמך, שתיכן בוחרות. את מה שיש לי להגיד את לא יכולה להכיל ואת מה שיש לך להגיד אני לא מעוניינת לשמוע. אז אני יודעת שאני באמת לא יכולה לעזור לך, אפילו שבן הזוג שלי נשאר איתי ושלך לא.. אין לי עצות לתת ואני כנראה גם לא אמורה.
הלוואי שהייתן מעזות להסתכל במראה ולהגיד:
היתה לנו ילדות זבל. לא קיבלנו אהבה, גדלנו עקום ועכשיו אנחנו סובלות. ההורים שלנו חולים ועכשיו אנחנו חולות.
הלוואי שהייתן מעיפות לעזאזל את ה"לשון הרע", את ה"כיבוד הורים", את ה"צניעות" שמכסה על התיעוב העצמי שלכן, את התפילות להשם יתברך שממלאות לכן את המרחב הפנימי כדי שלא תרגישו מה באמת יש שם בפנים.
הלוואי שהייתן מודות עד כמה קשה היה לכן לתפקד. כשאחת נותנת לי טיפים איך לשרוד את החיים בתור אשת אברך והשניה קוראת לי לשמור לה על כיתת הילדים שלה כי היא למעשה על סף קריסה נפשית. הלוואי שהייתן מסוגלות להסתכל במראה האמיתית, עד אז אין לנו כל כך מה לומר אחת לשניה.
הספיקו לי כמה דקות לידכן שכבר הספקתן לדבר לא יפה על ה"גויה" שטיפלה באבא שלכן, בזמן שאתן עצמכן נראות ונשמעות כמו שתי רוחות רפאים שירדו מהפסים. מזל שהצלחתי לשתוק, מרוב חמלה עליכן שתקתי.
מה היה קורה לי אם הייתי בוחרת אמא אחרת מתוך ששת הילדים של זוג ההורים האלו? אני יודעת שבחרתי לי את האמא שדרכה אני אוכל לעבור את ההתפתחות הכי מדוייקת לי. אני חושבת שזה נכון לגבי כל מי שסבב אותי בחיים האלו, לכן אני מבינה שגם הנוכחות שלכן בתור הדודות שלי היתה בחירה שלי. אני מבינה שאתן התפאורה לסיפור שלי ואני התפאורה לסיפור שלכן, ולכן… אני משחררת אתכן מתוכי. אנחנו אולי נושאות את אותו הדם, את אותם הגנים, אנחנו אולי דומות מאוד בהרבה מאוד דברים, אבל אנחנו כבר לא משחקות על אותו לוח המשחק, אנחנו כבר לא חולקות את אותה הבמה.
אני נמצאת כבר די מזמן על במה אחרת ואני מאחלת לכן שיהיה לכן טוב ובעיקר שתמצאו את עצמכן. אני לא חושבת שאני יודעת יותר טוב מכן מה הדרך הנכונה לכן להתפתח, לכן אני מכבדת אתכן אבל מרחוק. יום אחד, אחרי החיים האלו, כשלא נהיה בתוך גוף, אז אולי נפגש באיזה מסדרון רוחני למעלה, במקרה או לא במקרה, נשוחח על השיעורים שהיו לנו כאן, על המפגשים שהיו ביננו, אולי נתחבק חיבוק אנרגטי כזה של נשמות, חיבוק של אהבה אוניברסלית, אהבה שיש בה הבנה שכולנו אחד וכשצריך, אז כל אחד לחוד.
איזה כיסוי יפה עשית לי למסיבת סידור, עם חוט מתחלף ובעזרת ידיך המוכשרות. כמה ששתיכן מוכשרות. החולי הורג כל חלקה טובה באישיות, אבל זו רק האישיות המדומה.
יום אחד תדעו, בין אם תרצו בכך או לא. אתן תדעו מי אתן, ואני אעמוד בצד ואמחא לכן כפיים מתוך הערכה אמיתית לדרך שעברתן.