בתחילת יסודי היו לנו שיעורי מוזיקה וציור ואז הפסיקו לנו אותם. בהמשך, היה לנו שיעור טבע, אני זוכרת כשלמדנו על מישהי שחולה במחלה שגורמת לה לא להזיע ובאיזו סכנת חיים תמידית היא נמצאת, הייתי מרותקת. גם את השיעור הזה הפסיקו לנו. בתחילת האולפנא (כיתה ט') היו לנו שיעורי ביולוגיה ושיעורי כימיה ונראה לי גם גיאוגרפיה, רק שנה אחת. בכיתה י' הייתי צריכה לבחור בין מגמת מחשבים, פסיכולוגיה-סוציולוגיה וביולוגיה, בחרתי פסיכולוגיה-סוציולוגיה והצטערתי על השיעורים המעניינים האחרים שהופסקו, הצטערתי גם על החכמה שקיוויתי ללמוד במגמה, אבל לא הגיעה. תוך זמן קצר הפסקתי בכלל ללמוד והתחלתי במסע הברזות ובעיטות של גיל ההתבגרות. מעטים היו הדברים שלמדנו ועניינו אותי, מספר הדברים שלמדנו והועילו לי לחיים הוא אפס עגול, לא מגזימה.
מה כן למדנו הרבה?
תפילה, תורה, נביא, משנה, אמונה ומחשבת ישראל, בקיאות (בתנ"ך), למדנו על סדר הקורבנות, על מי אמר למי, על למה וככה. למדנו על ההיסטוריה של העם היהודי מנקודת מבט של יהודים (= שיעור היסטוריה. כלומר, גויים רשעים רוצים להרוג אותנו, אנחנו האור של העולם ולא קיימות היסטוריות של עמים אחרים). למדתי איך לבדוק חרקים בפירות ושמעתי הרצאה של יושב ראש ארגון אפרת (נגד הפלות), שחס וחלילה לא אעז לחשוב שיש לי זכות על גופי. הכנתי עבודה בהיסטוריה על חיים נחמן ביאליק, השתעממתי למוות למרות שאני בחרתי בו, פשוט לא לימדו אותי על שום דמות אחרת שבאמת עוררה בי השראה. השקעתי הרבה בעבודה עם הקושי הרב להתרכז, החלטתי שאני רוצה ציון טוב, לפני ההגשה הייתי צריכה להוסיף את דעתי על הדמות ואיך היה לי לכתוב עליו.. כתבתי בכנות, זאת היתה טעות. אנגלית למדתי דרך המוזיקה והטלוויזיה בעיקר. מתמטיקה למדתי עם מורה פרטי שעשה איתי מדיטציה לפני כל שיעור, בזכותו עשיתי בגרות.
12 שנים מחיי התבזבזו על חירטוטים, סליחה על הביטוי. לא רק שלא קיבלתי כלים להתמודדות בחיים, אלא שהרסו לי כל טיפת סקרנות וחדוות למידה, שלא לדבר על החוויות השליליות שסחבתי איתי שנים. חוסר התועלת של מערכת החינוך הוא משווע, מהחוויה שלי כמובן, סובייקטיבי בלבד.
רוב המורים שהכרתי היו בעלי בור עמוק, שם היתה אמורה להיות האינטליגנציה הרגשית שלהם, ואני לא מדברת מהתנשאות אלא מכאב, אם כי כבר לא אקוטי. את מספר אנשי החינוך שבעיניהם ראיתי אהבה אני יכולה לספור על יד אחת פחות כמה אצבעות. מה שראיתי בעיקר היה העדר אהבה, העדר הבנה, עייפות, כעס, תיסכול, שחיקה, שיעמום, חוסר עניין, שטחיות ומחסור בכלים המאפשרים להגיע לליבה של ילדה סובלת.
ברור לי שאם יהיה לי ילד, אעשה כל שביכולתי כך שבשבילו הדברים יהיו אחרת.
אבל יש לי כמה תודות לבית הספר:
תודה על השיעורים לחיים שלימדו אותי מה אני לא רוצה להיות. תודה על החברויות שנוצרו במסגרת זו. תודה על הניסיון, הניסיון לתת לתלמידים ממה שאפשרי, הניסיון להתמודד עם תלמידה כמוני, הניסיון ללמד את התוכן הריקני שמישהו אחר החליט שעליכם ללמד ושלא מעניין אפילו אתכם. אני יודעת שהרע שהיה לי היה הטוב ביותר שלכם, על כך אני מעריכה אתכם ומודה לכם. אתם חלק מהסיבה שאני מי שאני היום, והאני הזאת היא חכמה, מוכשרת, עוצמתית, היא אור גדול, היא אהבה. היא סוף סוף הבינה שתפיסת המציאות היא בידיה בלבד ובכוחה ליצור את המציאות שלה, היא סוף סוף הבינה שהיא אלוהים, בדיוק כמו כל אדם אחר שהיא אי פעם פגשה ותפגוש. אינני חסרת אונים ומעולם לא הייתי. העובדה שהרגשתי כך בכל שנותיי בבית הספר אינה מוכיחה דבר ואינה מעידה על המציאות או על מי שאני. חבל שאת זה לא מלמדים בבית הספר.