שאלתי את עצמי הרבה פעמים בחצי שנה האחרונה מדוע לא כתבתי לעומק על המעבר שלנו לארה"ב ועל העשור האחרון שבו חייתי בתל אביב. התשובה היא תמיד אותה תשובה, זה פשוט יותר מידיי. כל כך הרבה עברתי בעשור המיוחד הזה שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. רציתי הרבה פעמים לכתוב על האנשים שהכרתי, על החברות המדהימות שזכיתי לאהוב, על המטפלים הנפלאים, על התלמידים המיוחדים שלי אחד אחד ועל הפרידה המרגשת שהם עשו לי, עוד ועוד דברים יש בתוכי, כל כך עצומים שפשוט המילים עדיין לא בשלות כנראה לצאת בצורה מסודרת אל העולם.
פעם, כשעוד הייתי דוסית, כתבתי שיר על כך שהעולם מחולק לאנשים גסים ולעדינים. אני יודעת היום שהרוב נמצא באמצע ואם הייתי צריכה לבחור כרגע מילים שייסכמו את העשור האחרון שלי, זה יהיה שהצלחתי לנוע מהקצה הקיצוני של העדינים.. אל קו האמצע. זו היתה הלמידה שלי בעשור הזה וזו היתה לי משימה אדירה, קשה ומענגת בו זמנית. אם היום אני נאבקת לשיר – פעם הייתי נאבקת לדבר. מילים תמיד היו לי כישרון אבל הן לא תמיד היו זמינות לי. חנק נפשי וחנק פיזי תמיד היו חלק מחיי, ושם רחוק בקצה של העדינים, אני נאבקתי לחיות ולנשום בתור רוח רפאים, עדינה ושברירית.. אבל היום מי יכול עליי? לא רק שלמדתי לדבר, אני יודעת גם לצעוק אם אני רוצה, לא בחדר סגור בבית אלא שם בחוץ.
בעשור הזה הספקתי לעבוד בסביבת אנשים שמבחינתי שייכים לקצה השני של הסקאלה, אי שם בין כל הגסים. בעשור הזה הספקתי ללמוד שכשאני רוצה גם אני יכולה להיות "גסה". לא עוד דחיפות באוטובוס או ברחוב כאילו אני לא קיימת, היום אם אני צריכה לעבור במקום צפוף בכדי להגיע לאנשהו – אנשים יפנו *לי* את הדרך, ואם אצטרך לדחוף אז זה מה שאעשה.
השנה האחרונה, שבה יצא לי להכיר כל מיני מפיקים מוזיקליים, היתה לי במיוחד למידה בנושא של גסים-עדינים. למדתי שלא רק שרוב האנשים הם באמצע (וזה בסדר), אלא שלפעמים האמת היא הפוכה ממה שנראה. למדתי שלפעמים אלה שאוחזים בכותרת של רגישים ומוסריים הם לא כאלה בשעת מבחן, ואלה שנראים מחוספסים ואפילו קצת מפחידים, התגלו לי כנשמות בוגרות עם יכולת הכלה מדהימה. אין פה האשמה כלפיי אף אדם, אני לא תופסת את זה כמצב של "הם היו לא הוגנים כלפיי", אלא כשיעור מדהים שבלעדיהם לא הייתי מרוויחה.
אם פעם הייתי נשמה מבועתת שמפחדת מהכל, מהחיים, מאנשים, מגברים, מ"גויים", מכולם, פשוט מכולם ומהכל… היום אני חיה בחו"ל, הכי רחוק שיכולתי לדמיין במקום הפוך לחלוטין מהמקום שבו גדלתי. לא הייתי יכולה להגיע לפה, לא הייתי יכולה לקבל את ההזדמנות המופלאה הזו שהיקום הגיש לי, אם לא הייתי חיה בעשור האחרון בתל אביב.
בהסתכלות לאחור אני יכולה לראות תוכנית מאוד ברורה. כאילו מישהו, אני, היקום.. משהו מעבר לנעמה, תכנן לי טוב טוב את הדברים, את הנסיבות, את ההזדמנויות, כך שאני אוכל להתפתח ולעבור את השיעורים שלי בצורה הכי מדוייקת לי.
משכונת הר-נוף בירושלים הגעתי להר-נוף (Mountain View ) בקליפורניה, מי היה מאמין??
היציאה מהיכן שהייתי להיכן שאני עכשיו, תוסרטה ותוכננה בצורה הדרגתית וחכמה, כמו שרק הרוח הגדולה יכולה לתכנן.
בהתחלה זה היה רק לצאת מהשכונה.. אחרי התחזקות קיצונית בדת והבנה שנשארתי ריקה ממש כמו מקודם, היו שלבים הדרגתיים של חשיפה אל העולם החילוני בצורה שלא נחשפתי קודם, בין אם זה דרך עבודה, דרך קשר עם בחור.. ואז עופר, המלאך שלי איתו הגעתי לקצה של ירושלים, היקום החכם ידע טוב טוב שכדי לצאת מחוץ לעיר אני זקוקה לעוד מעגל ביניים. ואז לראשל"צ, כי תל אביב הפחידה אותי כמובן, אז היקום סידר שהיא עוד לא תהיה רלוונטית.
וכשהיא היתה רלוונטיות הייתי באימה, אבל זה היה בדיוק הזמן הנכון לעמוד פנים מול פנים מולה.
כך הכל המשיך להתרחש בזמנו המדויק.
לא מיד מצאתי עבודה, היקום איפשר לי להתרגל, ללמוד את הסביבה.. לא מיד מצאתי חברות, זה קרה רק כשהייתי מספיק בשלה להעז לנסוע לבד באוטובוס בתוך תל אביב.
שוב ושוב היקום והחיים הוכיחו לי שאני יכולה לבטוח בהם, שהם דואגים לי, שהכל בסדר, יש לי גב.
הדברים שעשיתי לפני שעזבנו את תל אביב.. בחיים לא הייתי חולמת! איזה כוח יש לי, איזה אומץ! כל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני אמיצה אבל אף פעם לא הזדהיתי עם זה, רק עכשיו, כאילו פה בקליפורניה האסימון חיכה ליפול.
אז בסוף יצא שכתבתי על המעבר שלנו לפה
זה מה שהיה צריך לצאת ממני עכשיו.
קשה לי להסביר את ההרגשה, אבל תמיד כשאני יוצרת משהו, וזה לא משנה אם זה משהו שקשור אליי כמו שירים או הפוסט הזה, או דברים אחרים כמו מתכון שהמצאתי או סתם איזה ציור… זה תמיד כאילו שאני הצינור ודברים שהיו אמורים לצאת אל העולם פשוט בחרו לצאת דרכי, לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה שאני זו שיצרתי את אותה יצירה.
ככה זה קצת לפעמים כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי. זה כאילו האלוהות או היקום בחרו לבטא את עצמם דרכי, הכל מרגיש הרבה יותר גדול ממני, אני רק סוג של צינור.
אני יודעת שאני לא מופרדת מאותה אלוהות, אני יודעת שהיא אני ואני היא, פשוט החוויה בתוך גוף פיזי יוצרת לפעמים תחושה מטעה כאילו שאני רק ה"צינור", אבל אני הכל, אני גם האור שעובר דרכו. כשאני בוטחת ביקום או בחיים, אני בוטחת בעצמי. כשאני מרגישה שמישהו תכנן לי את התסריט, אני יודעת שאני הייתי חלק מכתיבתו, אני פשוט שוכחת את זה לפעמים פה, בגוף ה"קטן" של נעמה.
אם יום אחד אני אכתוב ספר על עצמי אולי אקרא לו "מהר-נוף להר-נוף" ואני אתן קרדיט ללורן גרהם, שכתבה על ספרה
"From Gilmore girls to Gilmore girls"
נחמד לא? 🙂