לפני שבוע התקשרו אליי ממספר שאני לא מכירה, עניתי. זאת היתה דודה אביגיל (ש.בדוי), מסתבר שילדיה שכנעו אותה לקנות טלפון נייד ובגללם לא ידעתי שזאת היא שמחכה לי בצד השני של הקו.
היא התרגשה מאוד לשמוע את הקול שלי ואמרה שהתגעגעה אליי מאוד. אני רק הרגשתי כיווץ בלב והתכוננתי למה שמחכה לי.
– "אני רוצה שתבואו לחתונה"
– "לא יודעת.. אין לי אפילו חצאית אחת"
– "תבואי עם מכנסיים, אבל חולצה עם שרוולים"
– "להודיע לך אם אנחנו באים"?
– "אין צורך, אני מאוד מאוד אשמח שתבואו".
ידעתי שאין לי כבר צורך לעבוד על גבולות ושאם אני באמת לא רוצה להגיע אז אני לא אגיע. לכן נשארתי עם הידיעה שדווקא בהחלטה כן ללכת יחכה לי שיעור. ההחלטה שלי לבחור בשיעור מאתגר תמיד מלווה בבדיקה של איזה מחיר אני הולכת לשלם על השיעור. אם למידת השיעור תגבה ממני יותר מידיי אנרגיה, אם היא תהפוך אותי לחולה, תביא איתה התקפי חרדה חזקים ותסחט אותי – אז ההחלטה הנכונה בשבילי תהיה להמנע.
הפעם, אני מרגישה שיש לי פה הזדמנות לשיעור שאני יכולה להכיל, שאני יכולה לעמוד בו ושאני עשויה להרוויח ממנו התקדמות שתקפיץ אותי למדרגה הבאה. אז החלטתי ללכת.
ההתלבטות לגבי מה ללבוש טיילה לי בראש כל השבוע. ידעתי שאני רוצה ללכת עם מכנסיים. אתמול בלילה לפני שנרדמתי נתקפתי פתאום חרדה. איך יגיבו לחוסר הצניעות שלי? אולי אקנה שמלה? וגם ככה בטח ישאלו אותי שאלות, ומה סבתא תגיד? אני רוצה להיות אני, אני לא רוצה להתרחק מעצמי. בלילה חלמתי שוב על צונאמי (ראו פוסט על חלומות הצונאמי שלי מלפני כמה חודשים), אני חולמת כעת על צונאמי רק כשאני ממש מאבדת את הבטחון ומתרחקת מהעצמי האותנטי שלי.
למחרת, כלומר היום בבוקר, קמתי ועשיתי מדיטציה.
אני יכולה לעמוד בזה ואני יכולה לא להפוך את זה לדרמה. אם תהיה דרמה היא לא תהיה שלי. אני הולכת עם מכנסיים. החתונה רק בעוד כמה ימים, יהיה לי זמן לייצב את עצמי ולמדוט.
לקראת הערב התארגנתי ליציאה. עופר עוד היה בעבודה ואני רציתי לנסוע לקנות יומן.
הרבה זמן לא לבשתי בגד גוף, זה כל כך צמוד.. שמתי את הבגד גוף הלבן עם האננס. החלפתי חזיה 5 פעמים, כל אחת הציצה מלמעלה או הבליטה לי מידיי את הציצים. לא משנה איזו חזיה שמתי הרגשתי זנותית. תמונות של בני נוער ערסים שורקים לי ברחוב עברו לי בראש והתמלאתי חלחלה.
הסתכלתי במראה.
את השתגעת? את חוזרת אחורה? למה חודשיים לא לבשת שום דבר צמוד? אסור לך לא להתמודד עם זה כל כך הרבה זמן, שינוי דפוס מחייב התמדה, התמדה התמדה התמדה, לא פעם בחודשיים, לא פעם בכמה בכמה שבועות.. כל שבוע! עד שזה יהיה מוטמע, עד שהאמונות החדשות יהיו מוטמעות ויציבות בתוכך. עד שתוכלי ללכת לא משנה לאן והבגד שתלבשי לא באמת ישנה את הזהות הפנימית שלך.
אני לא אלך לחתונה עם שמלה וגם לא עם שרוולים ארוכים. הזהות שלי עדיין לא יציבה מספיק, ההתמודדויות עדיין אקוטיות מידיי. אני אלך עם מכנסיים ארוכים ושרוולים קצרים.
אני אהיה בסדר כי אני אני. אני לא נעמה של פעם שנהגה לחקות את דודה אביגיל, שנתלתה בה כמו יתומה ובלעה כל הרצאה שלה על צניעות ועל תפקיד האשה. אני לא נעמה הרועדת שבקושי שמעו, שרצתה להעלם. אני לא נעמה, האחיינית מהאחות החלשה, האחיינית המסכנה שזקוקה להכוונה. אני לא נעמה, רוח רפאים מהלכת שמנותקת מהצ'אקרות התחתונות ובקושי מרגישה את הגוף שלה.
אני נעמה האלוהית. אני נעמה שאוהבת ומחוברת לגוף שלה, שאוהבת סקס, אוהבת אוכל, אוהבת לרקוד, לשיר, לקפוץ, לחיות.. אני נעמה שיודעת מה האמת שלה, אני נעמה שיודעת להבחין בין פתולוגיה עטופה בצלופן לבין חופש פנימי אמיתי.
אביגיל, גם אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך מרחוק, אני אוהבת אותך כפי שאת. אני אבוא לשמוח בחתונת בנך בכורך למרות שעופר יהיה באולם נפרד, למרות שעל השולחנות יוגשו גופות של אומללים, למרות שבעוד כמה חודשים יוטל מום בלתי הפיך ברך הנולד. אני אבוא, אתן לך נשיקה וארקוד במעגלים לכבוד השמחה שלך. אני לא ארקוד לכבוד הצניעות, לכבוד הקדושה, לכבוד השם יתברך, אני לא ארקוד לכבוד בניית בית כשר נוסף בישראל, לא לכבוד קידוש שם שמים, לא לכבוד צמד ילדים שטופי מוח שימשיכו עוד דור של עוני שבו הוא יבזבז את חייו בישיבה והיא תכרע ללדת כל שנה ובין לבין תשטוף כלים, לא לא לא.
אני אבוא לרקוד לכבודך אביגיל.
אני אבוא לרקוד לכבודך כי סלחתי לך.
אני אבוא לרקוד לכבודך כי אם הצלחתי לסלוח לך אז אני אצליח לסלוח לכל העולם החרדי והדתי.
אני אבוא לרקוד לכבוד שתינו, כי אם אני אצליח לרקוד לכבוד שתינו ביחד.. אז אני יכולה הכל.
ובכל זאת, אל תצפי, יש עוד כמה ימים ואני עשויה להתחרט. אם אחליט שלא להגיע זו תהיה ההחלטה הנכונה ביותר בשבילי.
את מבינה אביגיל.. אני האלהים שלי עכשיו ואנחנו חיות סיפור שונה. לפעמים מידיי פעם הסיפורים השונים עשויים להפגש לזמן קצר ולפעמים.. לא.