מה שלמדתי בעשור הזה זה שלא קיים לי שביל. אין איזו דרך מסויימת שמחכה שאצעד בה, אין לי מטרה שאני חייבת להשיג והחיים שלי הם לא מסלול מתוכנן מראש, גם אם היו לי כוונות מסויימות כשהגעתי לפה לעולם.
מה שלמדתי זה שאני יוצרת לעצמי את השביל תוך כדי צעידה. הקטע הוא שאם הגעתי למקום שלא מוצא חן בעיניי זו אחריותי בלבד, ואם אני לא אאסוף את עצמי ואתכוונן במודע למקום ספציפי, אז השביל שלי יווצר לו באופן טבעי על פי דפוסי תת המודע שלי, ואני אמצא את עצמי לא בהכרח במקום שאליו הייתי שואפת להגיע במידה והייתי שואלת את עצמי לאן אני רוצה להגיע.
אני מעדיפה להיות מודעת. אני מעדיפה לבחור באופן ברור, אני מעדיפה לקחת אחריות מלאה על מה שהוא בכל מקרה כבר באחריותי.
אף אחד לא אשם בשום כישלון שלי, בשום כאב שחוויתי ובשום קושי שאני חווה כיום. אף אחד לא אשם בכיוונים שאליו השביל שלי פנה. גם אני לא אשמה, אבל אני כן האחראית לחוויה הפנימית שלי ולפרשנויות שלי.
רבים הם האנשים הטובים שפגשתי בדרך ושיש להם חלק ביצירת החוויות הנפלאות שלי בחיים, בשפע, באור, באהבה, בכיף. גם החוויות האלו היו באחריותי.
"לאן אני רוצה להגיע?"
לשום מקום ולכל מקום.
אני רוצה לעשות דברים שגורמים לי אושר אבל אני גם רוצה לא לתלות את האושר שלי בדברים האלו.
אני רוצה להצליח להתמסר לחלוטין ליקום, להיות מוכנה להיות כלום, להתמסר להבנה שאני שלמה לחלוטין בלי קשר לכיוון אליו אני צועדת או למטרה אליה אני רוצה להגיע, אין שום דבר שמחייב אותי לצעוד לאנשהו.
במקביל.. אני רוצה להגיע להכל! אני רוצה לחיות ולהרגיש ולהנות, לשמוע ולהשמיע, ליצור, לנוע, להסתובב, לקפוץ, לגעת ולהגיע לכל מקום שעוד לא הגעתי.
אבל אני רוצה גם לזכור, להרגיש מבפנים, ששום דבר לא יכול לפגום בשלמות הפנימית שלי, בשלווה ובאושר הפנימי שלי שאינו תלוי בשום דבר חיצוני.
אז אני בוחרת שביל מסויים שבו אני רוצה לצעוד, אבל אני מוכנה לגלות בסוף הדרך שהגעתי למקום אחר ממה שתכננתי, אני מוכנה להתבלבל ואני מוכנה גם סתם לשבת על סלע בדרך.
אני לא רוצה להיות במרדף, אני רוצה לצעוד ולנשום, לצעוד ולנשום, ולדעת שתוך כדי שהרגל שלי מתרוממת באוויר לקראת הצעד הבא – הקרקע שם נוצרת בשבילי ומחכה שאניח עליה את רגלי.
כי אלה החיים, זו מהות היכולת להיות נוכח בהווה. הידיעה הטבעית הזו שבסופה של כל נשיפה שלנו – תחכה השאיפה הבאה.
עד שיום אחד היא לא תהיה שם, וזה יהיה בסדר.
אני לא אמשיך להעניש את עצמי על ידי היאחזות בעבר ואני לא אמשיך להפסיד את החיים על ידי פחד מהעתיד.
כל מה שיש לי זה עכשיו.
עכשיו אני עם הרגל באוויר, מתכווננת לכיוון שאליו אני רוצה להפנות את השביל בשנה הקרובה.
עכשיו ממש אני בוחרת את המחשבות שלי.
אלה הם יהיו המחשבות שייצרו את החוויות שלי בשעות הבאות, מחר, שבוע הבא, בחודשים ובשנים הבאות. כל מה שאני עומדת להרגיש יהיה תולדה של המחשבות שלי עכשיו. זו המשמעות של ליצור את השביל שלי וככה יוצרים אותו מתוך בחירה מודעת ועירנית.
אנחנו יכולים לבלות שנים בחפירה בלתי פוסקת בעבר, בטראומות, בתוכן פסיכולוגי-נפשי, וזה חשוב בכדי שנוכל לרפא. מתישהו, מגיע שלב שבו מגיע הזמן לממש את מה שלמדנו ולקחת אחריות על המחשבות שלנו בהווה. זה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה לבחור באופן מודע את המחשבות שלי ועל ידי כך ליצור את השביל שלי.
זה התרגול שלי לקראת העשור החדש.
כרגע אני במחשבות האלו:
"יא דפוקה, עוד פעם לא דאגת לאכול כמו שצריך ובגלל זה אכלת זבל? עוד יום מרחת בלי לעשות פעילות גופנית? עוד יום שבו נכנעת לדפוסים ונתת לעצמך להתגלץ' החוצה מהמרכז הפנימי שלך?"
זה מה שיש לי עכשיו בראש.
וזה מה שאני הולכת לעשות:
1. אני לא אאמין לכל מחשבה שעוברת לי בראש, רק למה שאני בוחרת במודע. לכן אני לא מייחסת משמעות למחשבות האלו.
2. אני הולכת לאסוף את עצמי מהכורסא, להתארגן לשינה ותוך כדי כך לדבר בראש אל הגוף שלי באהבה.
3. תרגיל מראה של לואיז היי – אני אעמוד מול המראה בשירותים, אסתכל על העיניים שלי טוב טוב ואגיד את המשפטים שבחרתי, אלה המשפטים שאותם אני רוצה לשתול לי במוח. אלה משפטים שאני חושבת עליהם במשך היום ואומרת אותם לעצמי כל יום מול המראה.
4. אני אכנס למיטה ואעשה מדיטציה של אהבה עצמית.
לילה/בוקר טוב חברים, ושנה חדשה נהדרת.