היום המורה שלי בקורס למשחק אמר שהדמות שבחרתי לשחק מצויינת לי כי היא מטורפת. הוא חושב שאני צריכה להרשות לעצמי לחשבן פחות, לכעוס, להיות מטורפת. לא אמרתי לו שאין לי בעיה להרגיש מטורפת, רוב החיים הרגשתי כך, ושהכעס שלי יכול להשמיד את כדור הארץ על כל יושביו. אבל הבעיה שלי היא להביע את כל הדברים האלה. לכן הוא צודק כמובן, והוא לא יודע עד כמה. בילדות שלי העבירו לי הרבה פעמים את המסר שאני לא נורמלית. ואולי זו אני שהאמנתי בזה. כנראה שני הדברים ביחד. ובכל זאת, כל החיים הייתי עסוקה בלנסות להסתיר. להסתיר את החרדה, להסתיר את הטיקים בפנים, את הרעד, את העובדה שאני מוזרה, שאני לא נורמאלית, שאני יצור מכוכב אחר. היום אני מבינה קודם כל שרוב האנשים שהיו סביבי היו מטורפים! דבר שני, כולנו מסתבר סוג של חוצנים, רק שלפעמים אנחנו לא מבינים שאנחנו מאותו הזן. דומים ושונים בו זמנית. אז עוד חודש אני אעלה על הבמה ואשחק מטורפת. ואולי, אולי עוד כמה חודשים, אני אעיז לעלות על הבמה, לשיר את השירים שכתבתי ולהאמין שגם הטירוף שבי ראוי לאהבה.