הבעיה במחקרים אפידמיולוגיים
ד"ר ג'ורג'יה איד
למקור לחצו כאן.
על המחברת:
ד"ר ג'ורג'יה איד היא פסיכיאטרית בוגרת הרווארד, המתמחה בפסיכיאטריה תזונתית ומטבולית ובעלת קרוב ל- 20 שנות ניסיון קליני. היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה, עבדה כעוזרת מחקר בתחומי הביוכימיה, הסוכרת וריפוי פצעים, ולאחר מכן השלימה את התמחותה בפסיכיאטריה כללית למבוגרים. היא עבדה כפסיכופרמקולוגית בהרווארד והייתה הפסיכיאטרית הראשונה שם שהציעה ייעוץ תזונתי כאופציה לסטודנטים, סגל וצוות עם בעיות בריאות הנפש. בהמשך שימשה כפסיכיאטרית של סמית' קולג' מסצ'וסטס, שם סיפקה ייעוץ תזונתי וכן שירותי תרופות ופסיכותרפיה לסטודנטים של סמית'. בשנת 2019 היא הקימה שירות ייעוץ וידאו מקוון עבור יחידים, משפחות ורופאים המספק תמיכה לאנשים הנעזרים בתזונה מיוחדת כדי לטפל במצבים פסיכיאטריים ואחרים.
לאתר הרשמי של ד"ר ג'ורג'יה איד לחצו כאן.
מדוע המלצות תזונתיות הן כה מבלבלות, מסובכות ושנויות במחלוקת?
מדוע הכותרות משתנות תדיר – יום אחד ביצים לא טובות לנו ולמחרת הן בסדר גמור?
אנחנו אמורים להיות היצורים הכי אינטליגנטים על כדור הארץ, ובכל זאת, אנחנו המין היחיד שלא מצליח להבין מה הוא אמור לאכול.
הבעיה היא שהחלק העיקרי בהמלצות התזונה המובילות לא מגיע אלינו מביוכימיה, פיזיולוגיה או תחומים מדעיים אחרים, אלא דווקא מתחום האפידמיולוגיה התזונתית, שאינו מדעי כלל. למעשה, מבין כל השיטות שחוקרים יכולים להשתמש בהן כדי לחקור את התזונה האנושית, אפידמיולוגיה היא ללא ספק הכי פחות אמינה.
חלק ממחקרי התזונה המוכרים והמשפיעים ביותר שנערכו אי פעם הם מחקרים אפידמיולוגיים תזונתיים, כולל:
- מחקר סין, הטוען כי בשר מגביר את הסיכון למחלות כרוניות והשמנה.
- הרוב המכריע של המחקרים ששימשו לתמיכה בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי לשנת 2015 המכריז שבשר אדום כנראה גורם לסרטן המעי הגס.
- חלק ניכר מהמחקר בדוח הידוע של EAT-Lancet לשנת 2019, המבקש לשכנע את העולם שתזונה מבוססת צומח היא הבריאה ביותר לבני אדם.
מכיוון שרוב המלצות התזונה המודרניות נובעות בעיקר מאפידמיולוגיה, כולל המלצות התזונה של ארה"ב, ההבנה מהי אפידמיולוגיה תזונתית, מהן מגבלותיה וכיצד ניתן לזהות כותרות מבוססות אפידמיולוגיה – תעצים את יכולתכם לנווט ביתר ביטחון בתוך הים הסוער של המלצות התזונה.
לידתה של אפידמיולוגיה
תחום האפידמיולוגיה (חקר מגפות) נולד באמצע המאה ה-19. רבים מייחסים את מקורותיה לרופא הבריטי ג'ון סנואו. בעיצומה של התפרצות כולרה קטלנית ברובע סוהו בלונדון, חשד ד"ר סנו כי מי העיר המזוהמים עשויים להיות האשמים. כדי לחקור השערה זו, הוא ראיין את תושבי העיר על הרגלי השימוש שלהם במים ומיפה בקפידה היכן התרחשו זיהומים. הוא הבחין בדפוס בולט: רוב משקי הבית הנגועים היו מקובצים סביב משאבת מים עירונית ברחוב ברוד. הקשר החזק הזה בין הקרבה למשאבה ברחוב ברוד לבין הסיכון לזיהום בכולרה שכנע את פקידי העירייה הספקנים להסיר את הידית ממשאבת ברוד סטריט. כאשר המקומיים לא יכלו עוד לשאוב מים מהמשאבה הזו, המגפה הגיעה לסיומה במהירות. (למידע נוסף לחצו כאן וכאן.)
מאז, אפידמיולוגיה הוכיחה את עצמה כשימושית להבנת מחלות אחרות הנגרמות גם כן על ידי רעלנים בודדים הניתנים לכימות, כמו עשן סיגריות וקוביד-19. השיטה האפידמיולוגית של חקר מחלות נחשבת לתצפיתנית מכיוון שהיא מסתמכת על ניתוח שיטתי וזיהוי דפוסים במקום על ניסויים קליניים. אחרי הכל, זה יהיה לא מוסרי לחשוף בכוונה אנשים בריאים לחיידקים קטלניים, וירוסים אכזריים או טבק.
יותר ממאה שנה לאחר מחקר הכולרה המפורסם של ד"ר סנואו, פרופסור וולטר ווילט, שעתיד היה להוביל את בית הספר היוקרתי לבריאות הציבור של הרווארד, החל להשתמש בשיטות התצפיתיות של האפידמיולוגיה כדי לחקור את הקשר בין תזונה אנושית למחלות כרוניות. ווילט נחשב בעיני רבים לאב המייסד של האפידמיולוגיה התזונתית, לאחר שחיבר ספר לימוד בנושא וכן יותר מ-1,700 מאמרי מחקר בנושא תזונה ובריאות הציבור. בדיוק כפי שד"ר סנואו חקר את תושבי לונדון לגבי הרגלי המים שלהם, במשך עשרות שנים השתמש פרופסור ווילט בסקרים הנקראים שאלוני תדירות מזון (FFQs) כדי לברר לגבי הרגלי האכילה של אנשים במטרה להבין כיצד בחירת המזון שלהם משפיעה על בריאותם. עבודתו ממשיכה להיות בעלת השפעה עצומה ברחבי העולם.
אז, אם אפידמיולוגיה טובה מספיק כדי לעזור לנו להבין ולהילחם במחלות קטלניות הנגרמות על ידי זיהומים ורעלים, האם היא גם מספיק טובה כדי לעזור לנו להבין כיצד בחירת המזון שלנו משפיעה על בריאותנו?
השפעת פירות יער על המוח
כאשר אנו בוחנים איזשהו מחקר או כותרת תזונתית, ניתן יהיה לחסוך זמן ואנרגיה יקרים אם נתחיל בשני השלבים הפשוטים הבאים:
- בירור לגבי האם המחקר הוא מחקר אפידמיולוגי
- אם זה מחקר אפידמיולוגי – נדחה את ממצאיו
חלקכם עשויים למצוא את הגישה הזו מקובעת, לא הוגנת או עצלנית, אבל אני נוקטת בגישה הזו בכנות. הרשו לי להסביר לכם את העניין תוך שימוש במחקר זה משנת 2012 כדוגמה טיפוסית.
נניח שאתם אפידמיולוג תזונתי של הרווארד המתעניין בשאלה האם נוגדי החמצון בפירות יער צבעוניים יכולים לעזור להגן על נשים מבוגרות מפני אובדן זיכרון.
במשך 14 שנים ארוכות אתם לומדים את הרגלי האכילה של יותר מ-16,000 נשים בגיל העמידה. לאחר מכן, במהלך שש שנים נוספות, אתם בודקים אותן מעת לעת לאיתור סימנים לבעיות זיכרון.
כאשר אתם מיישמים את הנתונים הסטטיסטיים על התוצאות, אתם מחשבים שנשים שדיווחו שאכלו שתי מנות או יותר של תותים ואוכמניות בשבוע – חוו קצב איטי יותר של ירידה בזיכרון לעומת אלו שדיווחו שאכלו פחות פירות יער. והנה, מצאתם קשר בין פירות יער והגנה על זיכרון.
מכיוון שאתם חוקר מאוניברסיטת הרווארד שחקר אלפי נושאים במשך 20 שנה ולתוצאות שלכם יש פוטנציאל לשפר את חייהן של אינספור נשים ברחבי העולם, עבודתכם מתפרסמת בכתב העת היוקרתי Annals of Neurology ומקבלת תפוצה, תשומת לב תקשורתית גבוהה ומייצרת כותרות כגון:
"אכילת אוכמניות ותותים מונעת ירידה בזיכרון, כך עולה ממחקר" – חדשות CBS
"מזון למוח: פירות יער יכולים להאט את הירידה הקוגניטיבית" – מגזין טיים
"פירות יער שומרים על המוח שלכם חד" – עיתון הרווארד
המחקר הלכאורה מרשים הזה אחראי במידה רבה לאמונה הרווחת ששילוב מוקפד של שיבולת שועל עם אוכמניות בכל בוקר יגן על המוח שלכם. למרבה הצער, מכיוון שהמחקר הזה הוא מחקר אפידמיולוגי, הוא לא יכול לספר לנו דבר על האופן שבו פירות יער משפיעים על בריאות המוח.
מדוע שלא נפקיד את גורל בריאותנו לידי אפידמיולוגים תזונתיים?
- מחקרי אפידמיולוגיה תזונתיים הם אינם ניסויים מדעיים.
השיטה המדעית, המבקשת לשפר את הבנתנו בנוגע לעולם הטבע, דורשת שני שלבים:
שלב 1: ליצור השערה לגבי הסיבה שמשהו קורה בעולם סביבנו. בדוגמה שלנו, ההשערה היא שגרגרי יער עשויים לסייע במניעת הידרדרות קוגניטיבית.
שלב 2: לבדוק את ההשערה שלנו בניסוי כדי לראות אם אנחנו בכיוון הנכון. לדוגמה: להאכיל אנשים מסוימים בפירות יער, למנוע מאנשים אחרים פירות יער, ואז בהמשך לבדוק את מצב החשיבה והזיכרון של כולם כדי לראות אם אחת הקבוצות הצליחה יותר.
אפידמיולוגיה תזונתית נוגעת לחלוטין בשלב הראשון אך אף פעם לא מגיעה לשלב השני.
מחקר של אפידמיולוגיה תזונתית אינו עוסק בשינוי התזונה של אנשים כדי לראות מה קורה. במקום זאת, חוקרים נותנים לאנשים שאלונים על בריאותם והרגלי האכילה שלהם, ואז מחפשים דפוסים בתשובות כדי לראות אם הם יכולים למצוא קשרים – אסוציאציות – בין מזונות מסוימים למחלות מסוימות. בהתבסס על התצפיות שלהם, הם יוצרים השערה – ניחוש – לגבי האופן שבו מזון מסוים ומחלה מסוימת עשויים להיות קשורים.
הניחושים האלה מוצאים בקלות את דרכם אל התקשורת הפופולרית הרבה לפני שהם נבדקים בניסויים, ומייצרים כותרות שלעיתים קרובות גורמות לזה להישמע כאילו הניחושים האלה הן עובדות מדעיות שהציבור יכול להשתמש בהן כדי לקבל החלטות תזונתיות בריאות יותר. במילים פשוטות, אפידמיולוגים תזונתיים קופצים למסקנות, ועיתונאים, קובעי מדיניות בתחום התזונה והציבור הרחב – קופצים יחד איתם.
כאשר השערות אפידמיולוגיה תזונתיות נבדקות מאוחר יותר בניסויים קליניים – הוכח שלפחות ב- 80% מהמקרים הן יוצאות שגויות.
תארו לעצמכם שהמדע העומד מאחורי טיסות היה כל כך לא אמין:
עם שיעור כישלון כל כך גבוה, עדיף להטיל מטבע כדי לנחש אילו מזונות משפיעים על אילו מחלות, מאשר לערוך מחקר אפידמיולוגי.
זו הסיבה שמדע התזונה הוא כל כך מבלבל: יום אחד ביצים רעות לנו (אפידמיולוגיה), למחרת הן בסדר גמור (ניסויים קליניים). זה לא אומר שכל הניסויים הקליניים מהימנים – זה בהחלט לא המקרה, והנושא הזה ראוי לפוסט מפורט משלו. יש לבחון בקפידה מחקרים ניסיוניים כדי להבין אם הם מוסיפים להבנה שלנו את התזונה האנושית, אבל אני טוענת שניתן לבטל בבטחה את הממצאים של כמעט כל מחקר אפידמיולוגיה תזונתי גם בלי לקרוא אותו.
- אפידמיולוגים תזונתיים מסתמכים על זיכרון ולא על מדידה.
מדע טוב דורש נתונים. נתונים חייבים בהגדרה להיות אובייקטיביים וניתנים לכימות. מחקרי אפידמיולוגיה תזונתיים אינם מייצרים נתוני תזונה ממשיים. בדוגמה שלנו עם מחקר פירות היער, החוקרים לא תיעדו מה אנשים באמת אכלו במשך 14 שנים. להגנתם, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. במקום זאת, הם העבירו משהו שנקרא 'שאלון תדירות מזון חצי-כמותי' המבקש מאנשים לזכור מה הם אכלו במהלך השנה הקודמת כולה.
להלן השאלון ששימש במחקר פירות היער – עד כמה הייתם יכולים לענות על שאלון כזה באופן מדויק?
איך מישהו אמור לזכור מה הוא אכל עד 12 חודשים אחורה? רוב האנשים לא זוכרים מה הם אכלו לפני שלושה ימים. שימו לב שלא ניתנת האפשרות לענות ב"אני לא יודע", "אני לא זוכר" או "אתם לא רציניים". העונים נאלצים להזין מספר מסוים, גם אם הם לא בטוחים. השאלה הספציפית הזו אפילו דורשת חישוב מתמטי כדי להמיר את מספר מנות הפירות שצרכתם עונתית לממוצע שנתי!
צריכת הפירות השנתית האמיתית שלכם לא משוקללת, נמדדת או מתועדת בשום צורה. שימו לב גם לתיאורים המעורפלים של גודל המנות – חתיכה אחת מזה, כוס קטנה מזה. אלו הן כמויות לא מדעיות וחסרות משמעות. דמיינו לעצמכם כימאי במעבדה שמנסה לעקוב אחר פרוטוקול ניסיוני ומכנה כמות של חומצה הידרוכלורית "כוס אחת קטנה".
הזיכרון האנושי נתון גם לעיוות, מודע ולא מודע. אנשים מסוימים עשויים להאמין שהם אוכלים בריא יותר ממה שהם באמת אוכלים, או להרגיש בושה לגבי האופן שבו הם אוכלים, ותחושות אלו עשויות להשפיע על התשובות שלהם. לכן, במקום מדידות ניטרליות ואובייקטיביות הניתנות לכימות, יש לנו הערכות מאולצות, סובייקטיביות ולא מדויקות. הניחושים הפרועים הללו הופכים ל"נתונים" המהווים את עמוד השדרה של המחקר כולו. לא משנה כמה מתוחכמים יהיו הסטטיסטיקה והניתוח שיבוצעו על המחקר – התוצאות יהיו טובות בדיוק באותה המידה של ה"נתונים" שאותם מנתחים. כמו שנאמר: זבל נכנס, זבל יוצא.
- דיאטות מודרניות מסובכות מדי לאפידמיולוגיה.
אפידמיולוגיה עשויה להיות שימושית לחקר רעלנים בודדים, אך היא אינה מתאימה למחקר של תזונה אנושית. הסיכוי שמרכיב תזונתי יחיד כלשהו הוא האחראי הבלעדי להצלה או למוות שלנו הוא קטן, אבל גם אם מרכיב אחד היה אשם, בחינת הצריכה שלנו בנוגע למרכיב זה היא מאתגרת בצורה יוצאת דופן. כששואלים אנשים על הרגלי הניקוטין שלהם, רובם יכולים לתת תשובה מדויקת למדי לגבי:
א) האם הם עישנו בשנה האחרונה או לא
ב) כמה סיגריות הם בדרך כלל מעשנים ביום.
לעומת זאת, כמעט בלתי אפשרי לעצב שאלון תדירות מזון המסוגל לתפוס את המורכבות של רוב הדיאטות המודרניות, המכילות בדרך כלל מאות רבות של מרכיבים בודדים.
בעיה מרכזית נוספת עם שאלוני מזון היא שלא סביר שאפידמיולוגים יכללו שאלות על אשמים פוטנציאליים שהם לא חשבו עליהם או לא מתעניינים בהם. במשך עשרות שנים, אפידמיולוגים תזונתיים התעלמו מצריכת פחמימות מזוקקות במחקריהם והתמקדו במקום זאת בשומן רווי, מכיוון שעל פי ההשערה, שומן רווי הוא המרכיב המסוכן בתזונה המודרנית. בעוד שלאחרונה חוקרים רבים החלו לקחת בחשבון פחמימות מזוקקות בעת עיצוב וניתוח השאלונים שלהם, בהחלט צעד בכיוון הנכון, עדיין ישנם אינספור מרכיבי מזון מעובדים אחרים שהשפעתם לא נבדקת בהקשר לבריאות האדם. כמה שאלוני תדירות מזון שואלים על לציטין סויה, קרגינן או חלבון צמחי שעבר הידרוליזה? האם אתם יודעים כמה גרם לציטין סויה צרכתם בשנה שעברה?
שאלון תדירות המזון בו השתמשו במחקר על פירות היער של הרווארד, כלל רק 130 פריטי מזון. שימו לב בשאלון הפירות שלמעלה – רק 15 פירות מיוצגים שם. מספר הקיווי, הפפאיות, התאנים, המנגו, הדובדבנים, התמרים, האננס, מלונים, הפטל השחור, הפטל האדום או החמוציות שנשים אלו אכלו – כנראה לא היה חשוב. אין היגיון מדעי בלשאול על פירות מסוימים ולא על אחרים.
- התדירות של שאלוני תדירות מזון היא מועטה מידיי.
אם אתם חושבים ששימוש בשאלון בודד כדי לייצג בחירות מזון של שנה שלמה הוא אבסורדי, אז תתכוננו לקטע הבא. רוב האפידמיולוגים אפילו לא דורשים מענה על שאלוני תדירות מזון כל שנה. בדוגמה שלנו עם מחקר פירות היער, השאלונים ניתנו רק חמש פעמים במהלך 15 שנים; לאחר מכן, החוקרים פשוט עשו ממוצע של חמשת השאלונים יחד כדי להגיע לצריכה כוללת של פירות יער. וכאילו שזה לא מספיק גרוע, החוקרים לא עקבו כלל אחר צריכת המזון במהלך כל תקופת שש השנים שבהן הם עקבו אחר מדד הזיכרון. גם אם שיטת שאלוני תדירות מזון הייתה אמצעי מהימן לאיסוף נתונים (והיא לא), המשמעות תהיה שצריכת פירות יער בין השנים 1980-1994 היא האחראית הבלעדית לכל בעיות הזיכרון שהתחילו בין השנים 1995-2001 ושלהרגלי האכילה של נשים בין השנים 1995-2001 לא הייתה השפעה על הזיכרון. קשה לבלוע את זה.
מטופלת: "דוקטור, נראה שיש לי בעיה לזכור דברים לאחרונה."
רופא: "ובכן, ברברה, מחקרים מראים שבעיות זיכרון יכולות לנבוע ממחסור בפירות יער. כמה מנות של חצי כוס תותים ואוכמניות אכלת בדרך כלל בשבוע בעשור האחרון?"
מטופלת: "אין לי מושג, אבל השנה בעלי התחיל עבודה חדשה בחברת הסופגניות 'קריספי קרים' והוא מביא לי הביתה את כל הסופגניות הפגומות בחינם. יש מה לדאוג?"
הרופא: "לא לפי המחקר היוקרתי הזה של בית הספר לבריאות הציבור של הרווארד."
- אסוציאציה היא לא בהכרח סיבתיות.
אפילו מחקר אפידמיולוגיה תזונתי מתוכנן היטב, יהיה מסוגל לתעד רק דפוסים אפשריים של קשר בין מזון מסוים לבעיה בריאותית מסוימת, ולא לבסס קשרי סיבה ותוצאה בין השניים. אם אנשים שאוכלים יותר פירות יער באמת חווים פחות ירידה קוגניטיבית לעומת אנשים שלא אוכלים פירות יער, זה לא בהכרח אומר שלפירות היער יש קשר לזה, הקשר בין השניים יכול להיות צירוף מקרים טהור.
לדוגמה: אם אנשים המדווחים על אכילה של יותר בייגלה נוטים גם יותר לסבול מאלכוהוליזם, זה לא בהכרח אומר שבייגלה גורם לאלכוהוליזם, זה עשוי פשוט לומר שאלכוהוליסטים מבלים יותר זמן בברים, בהם מגישים בייגלה בחינם. עם זאת, בתחום האפידמיולוגיה התזונתית יהיה זה מקובל לחלוטין לפרסם את הקשר הזה שלא נבחן, תוך שימוש בשפה מרשימה המנוסחת כייעוץ רפואי. למשל באופן כזה: "אכילת בייגלה מגבירה את הסיכון לאלכוהוליזם."
אני אוהבת להשתמש בדוגמה הדמיונית הזו מכיוון שהרעיון שבייגלה עלול לגרום לאלכוהוליזם הוא כל כך אבסורדי, שקל לראות את הקפיצה הפגומה בהיגיון וסביר יותר שתראו בכותרת הזו שטות. לעומת זאת, אם נמצא קשר בין שני דברים שעברנו התניה להאמין שהם באמת קשורים, כמו למשל בשר אדום וסרטן, יש סיכוי גבוה יותר שנראה את הכותרת הזו כקביעה. זה נקרא 'אישור מוטה'. במילים אחרות, מאמינים ואז מוצאים. (נ"ע: ב'אישור מוטה' הכוונה היא למצב בו אדם מאמין בדבר מסוים ואז מוצא לזה "ראיות" במציאות, כלומר שהאמונה קדמה לראיות.)
[קשרים בין שני דברים, כמו קרבה למשאבת מים וזיהומי כולרה, או עישון וסרטן ריאות, יכולים לפעמים להצביע על קשר סביר של סיבה ותוצאה, אבל כדי שזה יהיה המקרה, הקשרים חייבים להיות מאוד חזקים ולעמוד בתנאים מסוימים באופן אידיאלי גם בסטנדרטים אחרים. 'הקריטריונים של ברדפורד-היל' היא רשימה של תנאים שחוקרים יכולים להשתמש בהם כדי לנסות להבין אם הקשר בין שני דברים נוטה יותר להיות סיבתי או פשוט מקרי.]
- עסק מסוכן: סיכון מוחלט מול סיכון יחסי.
אסוציאציות (נ"ע: קשרים) חזקות ועקביות עשויות להיות שוות את תשומת הלב שלנו, אבל אנחנו נוטים לא לראות אותן באפידמיולוגיה תזונתית. תוך ניסיון להוציא מידע משמעותי מאלפי שאלוני תדירות מזון, אפידמיולוגים משתמשים לעתים קרובות בסטטיסטיקה מתוחכמת כדי לסכם את המספרים לערך אחד המכונה 'סיכון יחסי', שאמור לעזור לאנשים להבין עד כמה מזון מסוים הוא מועיל או מסוכן. למרבה הצער, הסיכון היחסי מסתיר סיכון אמיתי, מכיוון שבלי לדעת ביחס למה קיים הסיכון – אנחנו לא יודעים כמה גדול הוא הסיכון בפועל.
דיוויד שו, פרופסור לביואתיקה מאוניברסיטת מאסטריכט בהולנד, פרסם הסבר ברור ותמציתי על בעיית הסיכון היחסי באפידמיולוגיה תזונתית בכתב העת של BMJ לאתיקה רפואית. במאמר המצוין שלו הוא בוחן מחקר אפידמיולוגי משנת 2019 שמצא שאכילת שתי פרוסות בייקון נוספות ביום מגדילה את הסיכון לסרטן המעי הגס ב-20%. זה נשמע מפחיד, אבל 20% ביחס למה?
אם אני סוחרת סוכריות ג'לי ואני מציעה לתת לכם 20% יותר סוכריות תמורת דולר, הכמות ההתחלתית משנה. אם אתם קונים 5 גלון סוכריות, אז 20% יותר זה עוד גלון שלם, שזה הרבה סוכריות. אם אתם קונים 5 סוכריות בודדות, אז 20% יותר הם רק סוכריה אחת נוספת ויקרה להחריד.
מסתבר שהסיכון המוגבר ב-20% לסרטן המעי הגס אצל אנשים שאכלו שתי פרוסות בייקון נוספות ביום היה בהשוואה לאנשים שדיווחו שאכלו בערך פרוסת בייקון אחת ביום, להם היה סיכון של 0.4% לסרטן המעי הגס. מכיוון ש-20% מ-0.4% הם 0.08, הסיכון המוגבר של 20% מסתכם בסיכון כולל מוחלט של 0.48%.
הסבר: אנשים שדיווחו על אכילת פרוסת בייקון אחת ביום, הוערכו כבעלי סיכון של 0.4% לסרטן המעי הגס (40 מקרים לכל 10,000 אנשים), ואנשים שדיווחו על אכילת שלוש פרוסות בייקון ליום הוערכו כבעלי סיכון של 0.48% לסרטן המעי הגס (48 מקרים ל-10,000 איש).
זה ברור שדיווח על הסיכון המוחלט יחד עם הסיכון היחסי הוא יותר כנה מבחינה אינטלקטואלית, שקוף ומועיל, אז מדוע אפידמיולוגים תזונתיים בדרך כלל לא מדווחים עליו? אולי בגלל שמסקנה שאומרת ש"שתי פרוסות בייקון נוספות ביום מעלות את הסיכון לסרטן המעי הגס ב-0.08%" תגרום לממצאים שלהם להיראות הרבה פחות חשובים, שלא לומר.. טריוויאלים.
למידע נוסף בנושא, אנא קראו את "סיכון יחסי לעומת סיכון מוחלט: לא ניתן לפרש אחד בלי השני", שנכתב על ידי מדעני ביואינפורמטיקה מאוניברסיטת אמסטרדם.
זה שכיח למצוא ביקורות על מחקרי אפידמיולוגיה תזונתיים המתמקדים בסיכונים הזעירים הללו, הביקורות נועדו להרגיע אנשים שאכילת בייקון אינה מסוכנת כפי שמחקרים היו עשויים לגרום לנו להאמין. עם זאת, הסכנה בפרקטיקה זו היא שהיא לוקחת את הסיכונים הזעירים האלה ברצינות, ובכך נותנת לגיטימציה למתודולוגיה זו. האמת היא שהסיכון המוערך על ידי כל מחקר אפידמיולוגיה תזונתי, גדול או קטן ככל שיהיה, מחושב באמצעות "נתונים" גולמיים מאוד לא מדויקים הנלקחים משאלוני תדירות מזון, ולכן אינו יכול לייצג סיכון אמיתי. חישוב סיכונים באמצעות החלת מתמטיקה מפוארת על נתוני זבל – נותן אשליה של דיוק.
- תחום האפידמיולוגיה של התזונה נמצא בהכחשה.
מדע התזונה שופע הטיות בכל צדדי הדיון. ביצוע תצפיות מוטות הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אנושיים (והוא למעשה חלק חשוב לשלב יצירת ההשערות של התהליך המדעי), אך מדע התזונה חשוף במיוחד להטיה חזקה. יש לכך סיבות פסיכולוגיות רבות – התקשרויות תרבותיות ורגשיות לאוכל, תחושות עוצמתיות לגבי האם עלינו לאכול מזון מן החי או לא, חוויות תזונתיות אישיות שמשפיעות על האמונות שלנו לגבי מה הם המזונות הבריאים ביותר, דאגה לגבי האופן שבו בחירת המזון שלנו משפיעה על הסביבה שלנו, ועוד סיבות רבות אחרות.
לרוע המזל, שאלות התזונה הגדולות עליהן אנשים רוצים לקבל תשובות, אינן מתאימות לעצמן בקלות לניסויים, וכאן התחום החלש והפסאודו-מדעי של אפידמיולוגיה של תזונה מוצא אחיזה. הנה רק כמה דוגמאות לשאלות שאפידמיולוגים תזונתיים מרגישים שהם מוסמכים באופן ייחודי לענות:
- אילו מזונות מעלים את הסיכון לסרטן?
- אילו דפוסי תזונה מקדמים אריכות ימים?
- האם תזונה מהצומח מגנה מפני מחלות כרוניות?
שאלות אלו מבקשות להבין את הסיכון לאורך תקופות זמן ארוכות – עשרות שנים, או אפילו תקופות חיים.
מכיוון שניסויים קליניים בבני אדם למשך זמן ארוך במיוחד אינם ניתנים לביצוע, אפידמיולוגים תזונתיים טוענים שהם נמצאים במיקום ייחודי לענות על שאלות מסוג זה מכיוון שהם יכולים לבצע את המחקרים שלהם במשך עשרות שנים ולקחת בחשבון מספר משתנים. עם זאת, במקום להיכנע לפילוסופיית ה"אפידמיולוגיה אולי פגומה, אבל היא עדיפה על כלום, אז בואו נזרום עם זה", למה שלא נקרא לילד בשמו? בואו נודה בעובדה שאין לנו כרגע דרכים מדעיות משמעותיות שבאמצעותן ניתן להתמודד עם השאלות הגדולות הללו – האם מכונית ללא גלגלים באמת עדיף מאשר בלי מכונית בכלל? לאפידמיולוגים תזונתיים יש קושי רב להכיר בחוסר האונים ובחוסר הרלוונטיות של המתודולוגיות שלהם.
- אפידמיולוגיה היא אפידמי-לא הגיונית.
מיומנויות חשיבה ביקורתיות הן עניין מרכזי בתהליך המדעי, אך לעתים קרובות נראה כי הן חסרות במחקרי אפידמיולוגיה של תזונה. ליצור השערה שמתגלה כלא נתמכת על ידי הממצאים שלך זה דבר אחד, להתעלם שוב ושוב מראיות הסותרות את ההשערה שלך ולהמשיך לטעון אותה – זה כבר דבר אחר.
כאשר אפידמיולוגים הבחינו שלאנשים ממוצא צרפתי יש נטייה לאחוזי תמותה נמוכים יותר כתוצאה ממחלות לב וכלי דם למרות שהם מדווחים על צריכה גבוהה יחסית של שומן רווי, הם הופתעו מכיוון שהדפוס הזה סתר את ההשערה שלהם ששומן רווי גורם למחלות לב. במקום להיפתח לאפשרות ששומן רווי לא גורם למחלות לב, הם 'דבקו בנשקם' וכינו את הממצאים שלהם פרדוקס.
כשד"ר סנואו יצר את מפת הכולרה האייקונית שלו, הוא חשף שרוב התושבים הנגועים גרו ליד משאבת המים ברחוב ברוד, אבל היו יוצאים מן הכלל – היו אנשים שגרו בשכונות עם משאבת מים אחרת ונפגעו מהמחלה, והיו אנשים שהשתמשו במשאבת המים ברחוב ברוד ונשארו בריאים לחלוטין. במקום לציין באופן עצלני את המקרים החריגים הללו כפרדוקס, הוא תר אחר החריגים לכאורה וגילה שאנשים מקומיים שנותרו בריאים מעולם לא שתו מים ממשאבת המים ברחוב ברוד (חלקם העדיפו בירה במקום), ואלה שגרו במקומות אחרים וחלו בכולרה אכן שתו מים מהמשאבה רחוב ברוד (יש שהעדיפו את טעמם). ככל שהוא בחן יותר את הדברים, כך הוא מצא יותר תמיכה להשערה שלו, מה שחיזק את הטענה שלו במקום להחליש אותה.
במצגת שלי משנת 2020 "שטיפת מוח: המיינסטרים של המיתולוגיה התזונתית", במצגת שלי מ- 2019 ובמאמר שלי על דו"ח EAT-Lancet, אני מביאה דוגמאות למאמצים יוצאי הדופן שחלק מהאפידמיולוגים עושים כדי להגן על השערות התזונה שלהם, אפילו מול ראיות סותרות באופן מוחץ.
המדע דורש סקרנות אינטלקטואלית, ענווה, פתיחות מחשבתית, נכונות ללמוד מאחרים, יכולת להתנהל עם עובדות שאינן מתאימות לאמונות שלנו, ואומץ להכיר במגבלות של ההשערות והמתודולוגיות שלנו כאשר הן אינן משרתות יותר את המטרה שלנו. האם המטרה לא אמורה להיות חתירה לידע שישרת את בריאות הציבור ולא החתירה לרציונליזציות בשירות אידיאולוגיות תזונה?
טיפים לזיהוי מחקרי אפידמיולוגיה של תזונה.
למרבה המזל, זיהוי מחקרי אפידמיולוגיה תזונתיים יכול להיות מהיר וקל אם אתם יודעים מה לחפש.
מחקרי אפידמיולוגיה תזונתיים הם:
- לעתים קרובות מכילים לפחות אחד מהביטויים האלה בכותרת:
קשור ל
מקושר ל
מגדיל (או מקטין) את הסיכון
סביר יותר (או פחות סביר) - נוטים להיות ארוכים מאוד, לפעמים אפילו עשרות שנים.
- עשויים לכלול מספר גדול מאוד של משתתפים – עשרות או אפילו מאות אלפי אנשים.
- לעתים קרובות יוצרים כותרות פשטניות, מושכות או מרתיעות כמו:
"לאנשים שאוכלים שוקולד מריר יש סיכוי נמוך יותר להיות מדוכאים"
"מיליוני מקרי מוות קרדיווסקולריים מיוחסים לאי אכילה מספקת של פירות וירקות"
"הצ'יפס שלכם עלול להיות קטלני"
בקיצור, אם זה נשמע טוב מדי (או רע מדי) מכדי להיות אמיתי, כנראה שזה כך.
כדי להיות בטוחים לחלוטין שמחקר הוא אכן מחקר אפידמיולוגי:
אם יש לכם גישה למאמר בכתב העת המקורי, גללו מיד לקטע של ה"מתודות" ובדקו אם נעשה שימוש בשאלונים או סקרים של תדירות מזון. אם כן, מדובר במחקר אפידמיולוגי.
השורה התחתונה על אפידמיולוגיה תזונתית
למרבה הצער, בניגוד לקשר הברור בין מים מזוהמים לזיהומי כולרה, הקשר בין דיאטות מודרניות על כל מורכבותן המדהימה לבין מחלות כרוניות כמו השמנת יתר, סרטן ומחלות לב – אינו מתאים למתודולוגיות מבוססות שאלונים. אם ד"ר סנואו היה חי היום כדי למפות כותרות תזונה סותרות, הנחיות תזונתיות פתלתלות, בלבול תזונתי וירידה בבריאות הציבור – הוא יכול היה לאסוף את כולם אל תוך באר יוקרתית של מידע מדעי שזוהם על ידי הפרקטיקה האנטי-מדעית של האפידמיולוגיה התזונתית.
הצעות לצפייה וקריאה נוספת בנושא:
הביקורת של פרופסור ג'ון יואנידיס בסטנפורד על אפידמיולוגיה משנת 2018 שפורסמה ב-JAMA: "האתגר של רפורמה במחקר תזונתי אפידמיולוגי".
הביקורת של פרופסור ג'יימס או. היל מאוניברסיטת קולורדו על אפידמיולוגיה משנת 2018 שפורסמה ב-Frontiers in Nutrition: "הכישלון במדידת צריכה תזונתית יצר שיח בדיוני על יחסי דיאטה ומחלות"
היצירה הקלאסית של עיתונאי המדע גארי טאובס מ-1995 ב-Science: "אפידמיולוגיה ניצבת מול ההגבלות שלה"
מצגת הווידאו המשעשעת (והחינוכית!) של ההומוריסט והקולנוען טום נאוטון משנת 2011 על אפידמיולוגיה לקהל הרחב: "מדע לאנשים חכמים"
"על איזה ראיות אנחנו יכולים לסמוך?" [סרטון של דיון בפאנל מומחים מכנס Re/BMJ של Swiss Food for Thought: The Science and Politics of Nutrition] עם ד"ר ג'ון שונבי, ד"ר זואי הרקומב, פרופ' וולטר ווילט, ד"ר אסאם מלהוטרה, גארי טאובס ופרופ'. ריטה רדברג.
אוסף שלם של מצגות וידאו מכנס Re/BMJ Swiss 2018 Food for Thought: The Science and
Politics of Nutrition
מאמרים וסרטונים נוספים שיצרתי בנושא זה:
"שטיפת מוח: המיינסטרים של מיתולוגיה תזונתית" [מצגת וידאו]
"מחקר דל פחמימות אחרון בכל פוליטיקה, ללא מדע"
"מי אמר שבשר גורם לסרטן?" פוסט בבלוג ומצגת וידאו
"כוכב הלכת הצמחי של EAT-Lancet: עשרה דברים שעליכם לדעת"
"כוכב הלכת הצמחי של EAT-Lancet: מזון אנתרופוקני-שגוי" [מצגת וידאו]
תודה רבה על המאמר המעמיק. רק הערה אחת- גם בקשר ל'תאוריית הנגיפים' יש בעיה רצינית עם המידע השגוי שהמדיה כולל הממסד האקדמאי הרפואי והפוליטי מפמפמים לציבור, עד כדי פאשיזם דוגמאתי ומשטרי. לכן הערה קטנה שמצאתי במאמר לגבי ה'קוביד שמוביד' כאילו וירוס קיים- אז לא. מעולם לא מצאו כזה, ובודדו אותו . לכן כל תאוריית הנגיפים היא פסאודו- מדע, המחקרים שלהם מטופשים ומשולבים עם החרטה האפדימיולוגית, כדאי שכולם יחקרו גם לגבי זה. אין וירוסים, זה שקר של לואיס פסטר השקרן, וחיידקים לא עושים מחלות אלא חלק מהביוכמיה של הגוף
היי אילת. תודה רבה על התגובה ועל תוספת המידע.