מחר אני בת 32 (זה כבר היום). לפני עשר שנים, בגיל 22, הייתי בשיא החזרה בשאלה שלי. הייתי בקשר עם בחור חילוני. כשהתחלנו את הקשר עוד הייתי ממש דוסית, אפילו עוד יצאתי לשידוכים.
בהתחלה רק דיברנו, אחר כך כבר לא. כאילו… לא רק. הוא היה בחור עם לב טוב, לא בשבילי אבל עם לב טוב. הייתי במצב מאוד מאוד רגיש והוא לא ניצל את זה. עם כמה שהייתי משוגעת על כל הראש אז, אני יכולה לומר שתחילת החזרה בשאלה שלי היתה תחילתו של מסע אל עבר השפיות שלי, כשהמעשה הראשון שעשיתי היה ללבוש סוודר אדום. אפילו לא אדום לוהט, סתם אדום חצי מת. צבע מת שהעיר אותי לחיים. הפסקתי לצאת לשידוכים. עם הבחור האחרון שיצאתי בשידוך כבר הייתי ממש מבולבלת, לא בטוחה מה אני רוצה. עד שהבנתי שזהו זה, זהו לי מהעולם החולה הזה, זהו לי מהצביעות, מהזיוף, אין לי פה שקט אמיתי. הרב שלי הפסיק לדבר איתי קצת לפני. הרב שליווה אותי בכל הדרך מגיל נערות שבו למדתי באולפנת בני עקיבא והחלטתי להפוך חרדית ועד לרגע שבו המצוקה הנפשית שלי הגיעה לשיא חדש, אז הוא נעלם. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אז אני, רוח רפאים עם דופק, נתליתי באחיזת מצוקה על צווארו של אותו הבחור והוא נשא אותי. הוא לא היה נסיך מהאגדות אבל הוא נשא אותי על כתפיו עד היום בו הצלחתי לרדת ולעמוד בעצמי. ביום שאמרתי לו שזה נגמר הוא הניח את ראשו על כתפי ובכה דקות ארוכות בכי תמרורים. זה לא נגמר מייד, לא היו לי הכוחות לא להכנע, איך אפשר לומר לא למישהו שנמצא פה כדי לנחם ולחבק? גם אם הראש והלב יודעים שזה לא השביל הנכון, זה יכול להיות קשה עד כאב. בסופו של דבר התחלתי להתחזק מעט מבחינה פנימית, אז גם הכרתי את הנסיך שהתאים לי. כשהתחלנו לצאת קיבלתי מאותו בחור סמס, תתחתני איתי. הוא לא ידע שאני כבר נמצאת עם האדם איתו אני הולכת להתחתן.
אני לא חושבת שהוא מבין איזו השפעה היתה לו על הריפוי שלי. הוא לקח חלק בעיצוב של מי שהייתי, כך שכשאני אכיר את עופר אני אהיה במצב המתאים כדי שזה יוכל להצליח.
החיים מפתיעים, החיים מוזרים, דרמה, אימה, קומדיה, פעולה, אקשן, הכל פה, הכל קורה, לא משעמם לי לרגע. לא הייתי מריצה אחורה את הסרט לאף נקודה בחיי. לפעמים אני חסרת סבלנות ורוצה להריץ את הסרט קדימה, אבל האמת היא שהשקט האמיתי נמצא ממש פה, בהווה. יום הולדת שמח לי!