יום אחד אהיה פה לבד

יום אחד אני אהיה פה לבד.
אמא שלי כבר לא תהיה בחיים וכנראה שגם עופר לא (סטטיסטית). אני אצטרך להצליח להכיל, לנוע ולחיות בעולם הזה לגמרי לבדי. אולי זה יהיה לזמן קצר, אולי לזמן לא כל כך קצר. כשיגיע הזמן לסיים את העניין פה אני מניחה שארגיש.. ברמה כלשהי.
עד שריקת הסיום אני אצטרך לאכול עם עצמי, לישון עם עצמי, לצפות בסרט.. עם עצמי. חברות הן חברות, הן לא תחליף לאמא או בן זוג ואני לא רואה את עצמי בתסריט של 'בנות הזהב'. בסופו של דבר גם אם יהיו לי חברות אני עדיין אהיה לבדי.
מעולם לא היתה לי בעיה להיות לבדי וגם היום לא, אבל גם מעולם לא הייתי במצב שבו אמא שלי איננה קיימת במציאות שלי והחיים בלי עופר.. קשה לי אפילו לדמיין.
אבל אני מדמיינת, אני מדמיינת הרבה את העתיד מבלי להאחז בתסריט מסויים, מבלי לזמן לעצמי כאבים. אני מדמיינת את העתיד כי אני רוצה להיות מסוגלת להכיל כל תרחיש. אני רוצה להיות מסוגלת לחוש בגוף ובנפש את כל התרחישים שעשויים להגיע מבלי להתנגד למציאות, מבלי להתפרק או לאבד את קו האמצע שלי, את החיבור להווייתי הפנימית.
אז אני מאמנת את עצמי כבר עכשיו.
אני מאמנת את עצמי להכיל את הפחדים, את הכאב, את הבלבול, את הביחד ואת הלבד.
אם זה תלוי בי, אמא שלי ועופר לא יבלו את סוף חייהם לבד, אלא אם זה יהיה רצונם.
אני מוכנה להיות בשבילם, להכיל אותם, לעטוף אותם וללוות אותם.. עד הסוף וגם אחריו.
ומה איתי?
מי יעטוף אותי? מי ילווה אותי?
היכולת לתקשר עם מדריכים או ישויות היא מדהימה (כולנו יכולים) אבל האם היא תחליף לנוכחות של אדם פיזי לידי?
הייתי רוצה להגיע לשלב הזה בחיי כאשר אני כבר מיומנת מאוד בתרגול רוחני, מיומנת עד כדי כך שהתנאים הפיזיים באמת לא ישפיעו עליי, על החיבור שלי אל עצמי האלוהית.
אני עושה את התרגול הזה כבר 33 שנים ועוד לא הגעתי למה שהייתי רוצה, אולי אני גם לא אמורה. אולי חלק מהלמידה שלי זה לאהוב את הדרך בדיוק כפי שאני אוהבת את המטרה אליה אני שואפת.
אז אם חלק מהדרך שלי היא להיות לבד יהיה עליי ללמוד לאהוב גם את הלבד הזה, הלבד הזה שהוא בלי אמא ובלי עופר.
אז כן, יום אחד אני כנראה אהיה פה לבד. אולי אני אשב לי בסלון שלי (אין לי תוכניות לאף בית אבות בינתיים) ואתקתק מילים על מסך כלשהו שיספרו על איך זה להיות לבד.
אני חושבת שאני אהיה בסדר.