אני בת 20 בערך, בחרדה, בבית דודתי. על השיש מונחת עוגת שוקולד, מה שאז קראו "עוגה כושית". היא הכינה אותה בלי טעם, חסרת חיים לחלוטין. מגש קמח בצבע חום בהיר מידיי, ללא מתיקות כמעט, ללא חיים. עוגה טריה מהיום אבל תשושת נפש וקצת מבולבלת, עוגה שלא מרגיעה שום חרדה. אכלתי מנה משולשת בגלל זה.
והיא נראתה פעם הרבה יותר חיה, דודה שלי. יש לנו תמונה, אני, היא ודודי האהוב, לחייה ורודות ומבטה שובב. היא היתה אז בת גילי בערך?
ועכשיו היא הדוגמא הרוחנית שלי, ואני חיוורת, ממש כמוה. שיערנו שחור גלי, עורנו לבן, קולנו חלש ועדין.. ראשה מכוסה היטב בכיסוי ראש הרמטי ושיערי ארוך, אסוף בגומיה.
היא מבריקה ומוכשרת כל כך. היא אומנותית ויש לה ראש אנליטי, היא יכלה להיות מתכנתת מעולה או איזה דוקטורית למשהו או אפילו אומנית או מוזיקאית. במקום זה היא מאלצת את גופה ונפשה לקיים את "רצון ה'".. וקשה לה. אני רואה שקשה לה ולפעמים היא אומרת. איך היא אומרת? על ידי זה שהיא נותנת לי עיצות איך להתמודד, הרי אנחנו דומות.
איך להצליח לנקות, לבשל, לגהץ טריליון חולצות גבריות, איך לקלף תפוז בלי לחטוא באכילת חרקים, איך לבשל לשבת, איך להיות אשה טובה לבעל, איך ואיך ואיך…
היא גם מלמדת אותי קצת הנהלת חשבונות.
היא המפרנסת העיקרית בביתה ואנחנו עובדות יחד בחברה של המשפחה. היא במקום הבטוח שלה.. ואני צעירה חרדתית שבקושי מתפקדת, מי עוד היה מקבל אותי לעבודה בכלל?
אני והיא, באותה ההצגה.
ושלוש-ארבע שנים קודם, עוד היה בי שביב של חיות.
עשיתי מרד נעורים בגיל 16.5, לבשתי מכנסיים, לא למדתי כלום בבית הספר והסתובבתי עם שבבניקים.
ואני אהבתי את החבר החרדי שלי מאוד מאוד, הוא היה בישיבה בבני ברק אז.
ואני הייתי נערה אבודה מלאת שנאה עצמית.
ואמא שלו שהוא כל כך אהב, מצאה מכתב ממני אליו ואמרה לו: נעמה מהתנ"ך, היא היתה שרה ומפתה גברים עם הקול שלה.
והוא (בתמימותו?) אמר לי.
ואני הבנתי טוב מאוד את המסר.
והיא בלי לדעת תקעה לי סכין בבטן ואישרה את כל האמונות החולניות שהיו לי כלפיי עצמי.
אז עבר קצת זמן.. והשתקתי את עצמי עוד יותר, הפכתי את עצמי לצנועה, יותר ויותר. כמעט כמו דודה שלי שמכוסה כולה בצבעים אנמים ואפילו את העוגה היא מכינה ללא טעם.
אל תדאגי, אני רוצה להגיד לאמא שלו, אני לא יכולה לשיר היום. לא ממש. אני לא נעמה מהתנ"ך, אני מפחדת מידיי, מה תגידי על זה? את לא אשמה בחרדות שלי אבל את עזרת לי לפחד עוד. אני לא יכולה לעמוד ולשיר מול אף אדם. אני נכה, זה מה שאני, ולא רק בשירה, אבל בשירה זה הכי גרוע. את שמחה עכשיו? ברור שלא. את לא אדם רע, את נשמעת לי אפילו די חמודה, מאוד הסתקרנתי לגביך כשהוא היה מספר עליך, על איך את מזכירה לו שאת אוהבת אותו והוא אותך בכל פעם שאת שואלת אותו Do you? והוא עונה לך שכן, ואז הוא שואל בחזרה.
את אמא טובה, לא בציניות אני אומרת.
זאת אני שחולה כאן, כי אם הייתי בריאה אז הייתי שרה בקולי קולות על כל במה אפשרית.
ואם הייתי בריאה אז, בגיל 16, אז לא הייתי מגיעה אל אותם תהומות.
ואם הייתי בריאה אז, בגיל 20, אז המורה הרוחנית שלי לא היתה דודתי החיוורת.
והיום? אני לא יכולה לשיר וזה כואב כמו סכין בלב. אבל אני יותר בריאה ממך, אשה שלא מכירה אותי ומתארת נערה חסרת בטחון כאשה פתיינית שמפתה גברים.
ואני יותר בריאה ממך, דודתי האהובה, אשה שהקריבה את עצמה לאמונות פתולוגיות וקברה את עצמה חיה, כמו חיה פצועה בתוך כלוב.
אני לא נועדתי למה שאתן ייעדתן את עצמכן, אני חופשיה, אפילו אם עדיין יש פחדים בתוכי.
אף אחד לא יעז יותר להגיד לי מה הוא תפקידי ואיך אני צריכה להתנהג, לדבר ולהראות.
אני אולי סובלת מחרדת גיהנום אבל היא שלי, החרדה היא שלי והיא באחריותי בלבד, אף אחד לא יקח בעלות על חופש הבחירה שלי או על החוויות שלי.
אני אתבטא ואתנהג ואתלבש ואדבר ואכתוב ואתפשט ואשיר וארקוד ואוכל ואגמור כמה שאני רוצה וכמה שאהיה מסוגלת. לא כי אני רוצה לנקום בכן, אלא כי אני רוצה להרגיש את עצמי.
ואני עכשיו אוכל את עוגת השוקולד הכי מתוקה שטעמתי ואשתה לי חלב סויה עם תמצית קרמל מתוק בטירוף ואני קצת אבכה, כי אתן עדיין כואבות לי, אפילו שחשבתי שכבר לא. ואני עדיין כועסת, לא עליכן או עליי, אלא על המצב.
ואני אולי, רק אולי, אנסה לקחת איזה כדור שאולי, רק אולי, יצליח לתקן את המסר המעוות שהגוף שלי למד, המסר הזה שטבוע בו עמוק כל כך שאומר שלהתבטא מול אנשים זו סכנת חיים. המסר הזה שגורם לגוף חי להתנגד לקיום של עצמו ולברוא על ידי כך סבל בלתי פוסק. ואז אולי, רק אולי, אני אוכל לשיר כמו שאני באמת יודעת לשיר, מול בני אדם.
אני לא אהיה חיה פצועה בתוך כלוב. אני אולי אשאר נכה עד סוף החיים אבל אני ארוץ חופשיה בג'ונגל, עם שלושת הרגליים שלי, עד שמה שאמור לקרות לי יקרה. ויום אחד אולי איזו נערה תשמע אותי שרה והיא תדע שגם היא רשאית להרגיש את עצמה ושגם היא, ממש כמוני, חופשיה.