התבלבלתי בדרך

אם כבר אני לא עוצמת עין אז אכתוב.

לפני כמה שעות: נדודי יצירה – פרצי יצירתיות בלתי נשלטים, זרם אינסופי של רעיונות ומידע. אני לא ישנה.

אני: אני יודעת שהלילה לא יעזור לי לבקש שתעזרו לי לישון, אני צריכה שתעזרו לי להבין איך אני מרסנת את היצירתיות הפתולוגית הזו. זו יצירתיות מייסרת, אני לא מעוניינת בה.

אנחנו יושבות על ענן. אני מדמימה את עצמי ומנקה את עצמי מדעות והתניות בנושא.
היא: את חייבת להוציא לפועל במהלך היום יותר פוטנציאלי יצירה, זה ישחרר חלק מהאנרגיה ואת תלכי לישון רגועה יותר.
אני: איך? כמה?
היא: ליצור לפחות 3 דברים ביום.

מיד מתבלגן לי הראש מרוב רעיונות איך להוציא את זה לפועל.

היא: תתחילי ברשימה של כל הדרכים שבהן את יוצרת. תמשיכי לתתי רשימות ורעיונות. אל תשבי ותכתבי אלף רעיונות ביום בכל נושא. תגבילי את עצמך, למשל ל 10 רעיונות בנושא מסויים ואז תבחרי יום שאת מבצעת 5 מתוכם.

אני מתחילה להצליח להתחיל לסדר לעצמי את המחשבה.

אני: אני מבינה למה הגעתי למצב הזה אבל מרגיש לי שאני מפספסת את הסיבה העמוקה, מרגיש לי שמדובר במשהו שהוא מעבר לדפוסים והתניות, זה התחיל ממזמן.. ואני יודעת שהיקום מסייע לי לממש את הרצונות שלי ואת יצירת המציאות שלי כאשר זה תואם את המטרות שלי פה ואת הרצון הגבוה שלי. אז מה המטרה שלי? מה? מה אני מפספסת פה? אני מנקה את עצמי מתשובות קודמות, אין לי מושג באמת מה התשובה הנכונה כעת. תגידי לי את, אני מקשיבה.

היא: את באת ללמוד יצירת מציאות.

אני מופתעת, נדלקים לי פיוזים.

אני: נווו אבל זה מה שניסיתי לעשות כל הזמן!! האמנתי שאני יכולה ליצור לי מציאות, ניסיתי לממש! היקום לא עזר לי! הוא לא עוזר לי בזה!

היא: כי את רק חושבת שזה מה שאת עושה. ההתעקשות שלך ללכת בכוח, נגד הזרימה הטבעית של היקום ושלך, זה לא ללמוד ליצור מציאות.

אני מבינה שאם אני רוצה כעת להבין באמת אני צריכה לשתוק באמת ורק להקשיב בפתיחות, מבלי לצפות מראש את המילים.

היא: היקום הוא כמו המנהל האישי שלך. את שולחת אליו את הכוונות שלך, מיידעת אותו במה את מעוניינת. הוא מארגן לך את כל התנאים שיאפשרו לך להשיג את מה שמשרת את הרצון העליון שלך, הרצון שבאמת משרת את המטרה שלשמה הגעת, בצורה הטובה ביותר בשבילך. הוא מתאם לך פגישות, על פי שעות וימים מסויימים, מארגן לך את הסביבה המתאימה עם האנשים המתאימים והאנרגיות המתאימות, ובמקום לשתף איתו פעולה את נותנת לו סטירת לחי מצלצלת ומחליטה להתעלם מיומן הפגישות שהוא יצר לך וללכת בכוח למקומות הלא נכונים. אחר כך את מתפלאת שאת מוצאת את עצמך תקועה עם ראש בקיר.

אני: כמו ילד שמנסה לקפוץ שלבים/כיתה מהר מידיי?

היא: לא. יותר כמו מישהו שעושה שימוש לא נכון בכלים שניתנו לו.

אני: אני מבינה.

אני מבינה עם עצמי שזה מתפספס לי. אני בילבלתי את עצמי, הלכתי כמו עיוורת. נלחמתי בכוח נגד הגלים במקום להרפות ולזרום איתם. נלחמתי ונלחמתי, הוצאתי על כך את כל האנרגיה שלי.. אבל מלחמה מעולם לא היתה ענייני האמיתי. נחישות כן, תעוזה כן, תבונה כן, אמונה כן, בילבלתי את כל אלו עם מלחמה, עם כוח מתפרץ ללא בסיס מאחוריו, במקום עם עוצמה פנימית מתמשכת. אז איבדתי אנרגיה ולא מימשתי עדיין את כל מה שיש ביכולתי באמת לממש. בילבלתי בין סיפור דרמטי של ניצחון במלחמה לבין שימוש נכון בכלים ובכישורים שניתנו לי בכדי ללמוד את השיעור שלי פה, אותו שיעור שאני עצמי תכננתי לי ושבשבילו ירדתי להיות נעמה.

אני: אבל איך אני אדע עכשיו שאני פועלת נכון?

אני מיד משחררת את הציפיה לתשובה, שתינו יודעות שאני כבר יודעת אותה.

בכל זאת היא עונה: תשאלי אותנו, תתחברי לעצמי הפנימי שלך.

ואני מוסיפה לעצמי את התזכורת הברורה – לאמיתות שלך יש איכות של שקט פנימי, את יודעת טוב מאוד לזהות אותן.

אנחנו כבר לא על הענן אבל היא נוכחת לידי כשאני כותבת את הפוסט. היא לא באמת היא, גם לא הוא, גם לא ממש יחיד, יותר סוג של עירבוביית אנרגיות המתגבשות לגוש של חכמה ואהבה. התקשורת היא לא ממש מילולית, יותר תלפטית. התשובות שאני מקבלת הן מדוייקות לי לרגע זה. זה לא בהכרח מה שהייתי מקבלת לפני שנה או חמש או עשר שנים. זה לא בהכרח מידע שנכון לכם. הדברים אינם מוחלטים, הם אף פעם לא שחור או לבן. אנחנו לא כפויים תחת חוזים שעלינו לממש, גם אם אנו מגיעים לפה עם שאיפות או מטרות מסויימות. אנחנו ביטוי אלוהי אוהב שבא להתנסות בוריאציות שונות של קיום. קחו תמיד רק את מה שמתאים לכם מהדברים שאני כותבת ואל תתחתנו עם אף אמונה/הבנה חתונה קתולית. אתם לא תאמינו אלו תובנות חדשות אתם תקבלו אם תדעו לשחרר באמת את הקודמות ולהפתח למידע חדש.

מדיטציה אחת כזו שווה לי יותר מכל דבר אחר שאי פעם ניסיתי להעזר בו בחיי. עם זאת, את המיומנות הזו פיתחתי בעזרת מטפלים, בעיקר מטפלת מסויימת שכבר כתבתי עליה לא מעט.
בינתיים, כל חומר שהכנסתי לגוף, טבעי או לא טבעי, קונבנציונלי או לא קונבנציונלי, לא מתקרב בנימת השערה לתועלת שאני מפיקה מיכולותיי המדיטטיביות והדו-שיח הפנימי. אלה הן יכולות שיש לכולנו, לכל אחד ואחת מכןם. ביום שתאהבו את עצמכם מספיק תהיה לכם סבלנות לעצמכם. או לחילופין, ביום שבו תסבלו מספיק ולא תשאר לכם ברירה. כך או כך, שורש הריפוי נמצא בתוכנו ואנו המרפאים העוצמתיים ביותר שיש לנו.

אני והיקום מזכירים לי את זה שוב ושוב, מידיי פעם אני גם מזכירה לכם  😉

השחר עלה כבר לפני שעה-שעה וחצי. מרגיש לי שזה זמן טוב למדיטציית הרפיה שבה אני והיום החדש מברכים אחד את השניה לשלום.

אצלכם עוד מעט לילה. איך אתם מתכוונים לברך את הלילה המתקרב לשלום? הצעה: חיוך פנימי, נשימה עמוקה והרפיה אל תוך עולם החלומות…

💗💫💗💫💗💫💗💫💗💫💗💫💗💫💗

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *