הודעה מג':
"היי נעמה. את יכולה להחליף אותי בסוף החודש בבית הספר לבלט? זה רק שני שיעורי פילאטיס, התלמידים בין הגילאים 10-16".
חלחלת חרדה עברה לאורך גבי. ילדים היו פעם הסיוט של חיי, אחד הדברים שהכי הפחידו אותי. על ילדים אתה לא יכול לעבוד. אם אתה לא בא באהבה וברוגע אתה לא מצליח להגיע אליהם. האם אצליח?
אני:
"אין בעיה ג', אני אחליף אותך". בכל זאת, אני כבר לא אותה נעמה של גיל 19 שרק התחילה ללמד.
יש לי כבר הרבה זמן איזשהו כלל: אני לא ממהרת לסרב להזדמנויות, אלא אם אני יודעת בוודאות שזה משהו שאני לא רוצה.
כאשר ההזדמנות מגיעה לפתחי אני מיד שמה לב האם התגובה שלי היא "לא" מתוך ידיעה פנימית שקטה או שזה "לא" מעורער שיש מאחוריו פחדים.
אז אני לא ממהרת לומר לא, אני לא רוצה לפספס הזדמנות להתפתחות. למדתי לאהוב את ההתפתחות עצמה, גם כשהיא מאתגרת מאוד.
מכיוון שאני אלוהים שבורא לו מציאות ועבדתי רבות על נושא החרדה, לא התפלאתי כאשר הבנתי שאני לא כזה בחרדה מללמד אותן. במקום זאת, פתאום הייתה לי את הפריבילגיה לחוות חרדה ממגוון כיוונים חדשים. כמובן שאף אחד מהם לא עצר אותי.
אני מרגישה זקנה, שמנה ומוזרה. אני מרגישה היטב את ההבדל במנטליות פה לעומת ישראל. אני יודעת שאני אהיה שונה ממה שהן יצפו ואין לי באמת שום דרך או רצון לנסות למנוע את זה.
אז היה עליי לבחור מה בעצם אני מתכוונת לעשות. למה הכוונה ב"לעשות?" הכוונה היא שאני עמדתי ליצור לי בדיוק את החוויה שאני מעוניינת בה, רק שקודם היה עליי להחליט מהי.
אז דמיינתי את הסיטואציה. ידעתי מה הסגנון שמחכה לי כי אני מכירה את המקום וג' גם הכינה אותי. "הן מאוד שקטות." היא אמרה. "הן לא מוציאות מילה, גם אם את שואלת אותן משהו."
לא מקובל עליי. החלטתי מיד. לא מקובל עליי הדיסטנטס המוגזם, האובר-נימוס שמלביש מסכה על כולם ולא מאפשר נינוחות בתוך שיעור מאתגר עם מורה זרה שמצפצפת להם הוראות.
אז החלטתי כמה דברים:
- אני אעשה עליהן מניפולציה ואגרום להן לדבר, כך אשבור את הדיסטנטס המיותר, כמובן מבלי לאבד את הסמכות שלי.
- יש לי בדיוק פעמיים לתת להן ערך מוסף שיועיל להן לכל המשך הפעילות הפיזית שלהן וגם בכללי. בשביל לתת להן את זה עליי להגיע עם ביטחון פנימי אמיתי ואהבה עצמית אמיתית. אני לא יכולה ללמד אותן את מה שאני לא מסוגלת ליישם.
- כמו בכל בריאת מציאות שלי כנעמה – אני מסכימה לעובדה שיש דברים בתמונה שאינני יודעת או מבינה עדיין ולכן אני פתוחה לכל תרחיש ומסכימה לקבל ולהכיל כל תרחיש שאולי יתרחש, והכל מתוך אהבה ללא תנאים ובטחון מלא בעצמי ובמסע שלי.
וכך קרה היום.
משימה ראשונה:
ללבוש משהו שלא מנסה להחביא את השומנים שלי והבטן הבולטת. איך אני אעשה את מה שאני מתכוונת לעשות ובו זמנית אתנהג בדיוק הפוך?
משימה ראשונה עברה בהצלחה. לבשתי את הטייץ השחור בגזרה גבוהה, חולצה אדומה צמודה עם כתפיים חשופות שחושפת-לא חושפת את הבטן. הרמתי את השיער, שמתי עיפרון והחלטתי שלרגע זה אני מאמינה במאה אחוז שאני נראית צעירה ויפה.
משימה שנייה:
"שלום בנות."
שקט.
אני רוצה לשמוע שלום בחזרה.
"שלום בנות."
"ש..ל..ו..ם…"
"יותר חזק, אני לא שומעת!"
"שלום."
הצלחתי.
"שמי נעמה. שלוש הברות – נ-ע-מה. כמו שאתן שומעות, יש לי מבטא ואני בטוח אדבר עם טעויות. אני מרשה לכן לצחוק אם אני נשמעת מצחיק. מה שחשוב לי זה שתבינו מה אני אומרת. לכן, אם אתן לא מבינות בבקשה תגידו לי.
עכשיו, אני מבקשת שכל אחת מכן תגיד לי את שמה. אני בטוח לא אזכור, אבל רוצה לדעת.
הן אמרו.
עכשיו. כל אימון שלי אני מתחילה במשפטים חיוביים כלפי עצמי. למה? כי האופן שבו אני רואה את עצמי עומד להשפיע על האימון שלי. לכן, אני אגיד משפטים, בכל פעם אתן תחזרו אחרי המשפט שאמרתי שלוש פעמים.
תסתכלו על עצמכן במראה.
"אני יפה!"
עכשיו תחזרו אחריי.
"אני יפה", אני אומרת. הן שותקות-מצחקקות במבוכה.
"פעם שנייה, קדימה! אני כבר יודעת שיש לכן קול." אני מראה להן שאני רצינית ולא מתכוונת לוותר.
"אני יפה", יש כמה מלמולים.
אני: אם אתן לא מסוגלות לומר את זה יהיה לכן קשה יותר להרגיש את זה. פעם שלישית."
"אני יפה". הילדה ה"יפה" או ה"מקובלת" בכיתה מצחקקת במבוכה יותר מכולן, אבל עכשיו כבר היו יותר קולות.
משפט שני.
"אני חזקה".
הן חוזרות אחריי.
"יפה מאוד!" אני אומרת להן.
עוד פעמיים. הן אומרות.
משפט אחרון:
"יש לי ביטחון בגוף שלי".
חוזרות 3 פעמים אחריי.
"כל הכבוד לכן! האופן שהאימון שלנו יהיה משתנה לגמרי בהתאם לגישה שאנחנו מגיעים איתה. אנחנו יפות, אנחנו חזקות, ואנחנו בוטחות בגוף שלנו. אנחנו גם סומכות עליו שהוא יודע להגיד לנו מתי משהו לא נכון לו."
פה הסברתי את ההבדל בין כאב שהוא "סבבה" ל"לא סבבה".
בסוף שיעור סיימנו במדיטציה קצרה. הנחיתי אותן להרגיע את הנשימה ולהחליט איך הן עומדות להמשיך את היום שלהן, כי הן יכולות לבחור. גם אם הן יודעות שמחכים להן אתגרים, אם הן יאהבו את עצמן ויאמינו בעצמן החוויה תהיה שונה לגמרי. הן כולן הקשיבו לי בעיניים עצומות ואני קיוויתי שאני מנצלת היטב את הזמן שלי איתן.
בסוף השיעור הן יצאו מזיעות וישר התחילו לפטפט. לפני שיצאתי מהדלת קראתי, "ביי בנות!", ושפע של קולות ענה לי בחזרה "ביי, תודה רבה."
הן עבדו נפלא ממש, וגם אני. השגתי בדיוק את מה שרציתי להשיג. ביצעתי באופן טבעי את המפתחות לבריאת מציאות (שאני מלמדת בקורס) והגשמתי את המציאות שרציתי.
בנוסף, למרות כל ההכנה שג' נתנה לי, סירבתי להכניס אותן מראש אל תוך קובייה קיימת מבחינת היכולות שלהן. ואכן, הן יכולות הרבה מאוד. הן היו מדהימות ולי לא היה ספק שכך הן יהיו.
היו עוד הרבה דברים במהלך השיעור, חלק מהם היו "פליטות פה" שלי שהייתי מעדיפה לתפוס בזמן (פליטות שקשורות להבדל במנטליות..), אבל מכיוון שאני מראש מגיעה עם יכולת הכלה של כל מה שיקרה ואני מראש סולחת לעצמי במידה ומשהו יתנהל אחרת ממה שהייתי מעדיפה – אז אני יודעת שאהיה בסדר. ואכן הכל בסדר. גם אם תהיה עליי איזושהי ביקורת שלילית, לא תהיה לזה משמעות עמוקה מבחינתי, רק למידה לפעם הבאה.
יש לי עוד שיעור אחד איתן ולקראתו יש לי משימות טיפונת שונות, אם יתחשק לי אז אכתוב לכם על כך בהמשך.
בתמונה: אני, גאה בעצמי 🙂