בתי הקברות פה בארה"ב, נראים כל כך שונה. יש הרבה יותר מרחב, אסתטיקה, יש כל מיני סוגים של מזכרות, פסלים, בובות קטנות, פרחים ותמונות. יש קיר מסויים כאן שכולו מלא תמונות של האנשים שקבורים בתוכו. מאוד מסקרן לראות איך אנשים במדינות אחרות מתייחסים למוות.
צילמתי בזהירות, פחדתי שיכעסו עליי מבקרים או עובדי המקום, אבל לא שמו לב ואם כן, לא אמרו כלום.
בדאון טאון בחלק מהעיירות יש שלט גדול של שירות הלוויות ושריפת גופות. המקום נראה מאוד אסתטי מבחוץ וגם מזכיר מראה של עסקים אחרים פה, משתלב באופן טבעי בנוף של הרחוב. רציתי להכנס ולראות איך המקום נראה מבפנים אבל התביישתי.
אני רוצה לבחור איך למות תוך לקיחה בחשבון שהתוכנית שלי עשויה לא להתממש, אבל אני רוצה את האפשרות להחליט לסיים את חיי מבלי שיכריחו אותי לעבור תהליכים רפואיים שאינני מעוניינת בהם. אני גם רוצה לבחור את הקבורה שלי, או השריפה שלי, או את ארוחת הנשרים הבאה, או להיות העציץ הראשונה בהיסטוריה שבאמת הפכה לעציץ.
אני רוצה את האפשרות להיפרד מאהוביי בדרך שלי ואני גם רוצה את האפשרות להיפרד ממי שימות לפניי. לעולם לא אתן שוב לאדם אחר להחליט לי איך להתאבל, לעולם לא יקרעו שוב את חולצתי. אני לא אמנע מלהכנס לבית קברות בגלל שאני במחזור ואני לא אכסה את ראשי בשביל אף אחד. המוות לא שייך למישהו מסויים, הוא של כולנו.
אני רוצה לדבר על המוות שלי בחופשיות ואם אפשר, על המוות של כולנו. לא המוות הוא חלק מהחיים אלא החיים הם חלק מהמוות, אפיזודה קצרה בתוך אינסוף ידוע-לא ידוע, תלוי את מי שואלים, אבל לאף אחד אין צילום וידאו משם.
מגיע למוות שניתן לו את המקום הראוי לו ונפסיק להתייחס אליו כאילו הוא במינימום אויב מספר אחת שלנו. הוא לא אויב שלי, אני אפילו אוהבת אותו. זה לא אומר שאין בי כל פחד שקשור אליו, אבל זה לא מפריע לי להיות חברה שלו.
המוות הקל עליי מאוד כשהוא לקח מפה אנשים שקל לי איתם יותר כשהם מתים.
המוות גם משמח אותי, כי אני לא רוצה להיות נעמה לנצח, אני רוצה להחליף תסריט מידיי פעם.
אני זוכרת מוות מגלגולים קודמים, כמו שאני זוכרת עוד הרבה דברים משם. אני לא היחידה, אבל אין לי צורך לנסות להוכיח כבר דבר. אני פשוט יודעת, אני לא רק הגוף שלי, אבל הגוף שלי כרגע הוא חלק ממני, הוא הבגד שלי לחיים האלו.
הלידה עשויה להיות מאתגרת לא פחות מהמוות, שלי היתה מאוד מאתגרת. כבר נולדתי הרבה פעמים ומתתי הרבה פעמים, אין סיבה שהפעם לא אצליח לעבור את זה. ובכלל, מה שחשוב באמת הוא ההווה, אבל הידיעה שהצלחתי להיוולד מעודדת אותי, כי זה אומר שאני אצליח גם למות והכל יהיה בסדר, בלי קשר להאם יש המשכיות אחר כך או לא.
אנחנו נמות ויהיה בסדר כי אלה החיים, או יותר נכון המוות. האנשים שאני מכירה ואוהבת ימותו גם וגם זה יהיה בסדר. זכותם לעזוב לפניי ובדרך שלהם, אני לא יכולה או רוצה להחליט על המוות שלהם, כמו גם על החיים.
אין כזה דבר כבר טאבו, טאבו זה דפוס אנושי שיכול להתמוסס בדיוק כמו עוד הרבה דפוסים והוא כבר חציו נמס. מותר לנו לדבר על הכל, על מוות, סקס, פדופיליה, התאבדות, פנטזיות, פחדים, קקי, אורגזמות, סבל, עונג, על הכל. אנחנו בוחרים בכל רגע, אז למה שלא נבחר גם עכשיו? למה שלא נפתח את התיבה הזו ונהפוך את המוות בחברה שלנו לשיח בריא, בטוח ופתוח? למה שלא נפסיק להתעלם מהפיל במרכז החדר? למה שלא נתחיל להתייחס בצורה חומלת יותר לאנשים שקרובים אליו יותר? זה יועיל לכולנו. מה אנחנו מרוויחים מעוד הכחשה, הסתרה?
איזה מזל היה לי שהיתה לי ההזדמנות לגעת באבא שלי ובסבא שלי לפני הקבורה, להפרד מהם, זה היה לי טוב. מגיע לכולנו שיח פתוח ובריא יותר, מגיע לכולנו שנרפא את הדפוסים בנוגע למוות וניצור נורמות מוות חדשות ובריאות יותר. כדאי לנו, הרי כולנו מכירים אהובים שימותו וכולנו נמות מתישהו. זה win win לכולם.