"אני מרגישה שאני צריכה להגן על הגוף שלי", אמרתי למטפלת שלי כשאני בתוך מדיטציה בעיניים עצומות.
"ממה?"
"מהחיים האלו, הם סכנה".
אני מבינה בתוכי שאני חשה אחריות עצומה לגוף, אני מפחדת עליו, אני מרגישה שאני "המבוגר האחראי" והוא לחלוטין תלוי בי ובשיקול דעתי. גם כשאני נותנת לו מקום לדבר ולומר לי מה הוא רוצה, אני לא נותנת לו אף פעם להחזיק את המושכות, אני לא מפסיקה להתערב לו עם המחשבות והדעות והאמונות שלי.
"מה הוא מבקש ממך עכשיו?"
"הנאה"
"איך למשל עכשיו את יכולה לגרום לו הנאה?"
אני משכלת את אצבעותיי מעל ראשי כשעיניי עצומות כל הזמן, ונמתחת מתיחה ארוכה ומשחררת.
"תוסיפי קול אם את מרגישה צורך"
אני מוסיפה קולות נמוכים, הם יוצרים בגופי אנרגיה אדמתית ומקרקעת ותמיד מנחמים אותי. אני מרגישה צורך לגעת באדמה, להיות בטבע, לראות, להריח, לגעת ולחוש אותו.
"יש לך אבן או צמח לידך?"
אני מושיטה את ידי אל אבן הקוורץ שעל אדן החלון ועוצמת שוב עיניים. אני מתחברת לאנרגיה שלה ומאפשרת לה לדבר איתי ולהדריך אותי.
"הגוף שלך הוא מאסטר בחיים על כדור הארץ", זה מה שאני מקבלת מהאבן.
מאז שאני שומעת בראשי את המשפט הזה אני חוזרת עליו שוב ושוב. זה הוא משפט מפתח, ליבי אומר לי, אני רוצה לזכור אותו.
"הגוף שלי הוא מאסטר בחיים על כדור הארץ" אני אומרת בקול. "הוא יודע איך לחיות, איך לנוע, מה לאכול, הוא חלק מהטבע, חלק מכדור הארץ, הוא נועד לחיים פה".
היא מקשיבה.
"אני רק צריכה לא להפריע לו, לא להפריע לו עם האמונות שלי, המחשבות, הפחדים. חשבתי שאני זו שחכמה עליו אבל.. בעצם הוא זה שחכם עליי. הוא לא זקוק לי שאני אגן עליו, הוא לא זקוק לי שאדריך אותו מה לאכול ואיך לחיות, הוא כבר יודע, זו אני שלא בוטחת בו."
עד כמה אנחנו מערבים את המחשבה שלנו בהחלטות הקשורות לגוף? עד כמה אנו מצליחים לחוש באמת את מה שהגוף אומר מבלי להפריע לו עם דברים שקראנו, דעות שנחשפנו אליהם, מאמרים, מחקרים, הוראות מומחים, אידיאולוגיות, אמונות שונות וכו' וכו'
אני מוצאת שזה מאוד קשה לי.
למשל בארוחת הצהריים שלי היום החלטתי להתחיל במרק הדלעת לפני החלבון. למה? כי בראש אני יודעת שזה מתעכל מהר יותר לעומת חלבון, ובראש אני יודעת ששתיית נוזל אחרי ארוחה עשויה להפריע לעיכול ולגרום לכבדות, ובראש אני יודעת שירקות זה בריא ולכן אני צריכה לתת למרק הדלעת עדיפות ראשונה על העוף.
האם זו היתה ההחלטה הנכונה לגוף שלי באותו הרגע? כן? לא? מי יודע?
הגוף יודע, אני פשוט הפרעתי לו לדבר.
בלה בלה בלה. אני מפריעה לגוף שלי לשדר ולפעול על פי דחפיו הטבעיים, על פי האינסטינקטים שטבועים בו מעצם היותו מאסטר של חיים על כדור הארץ. אני מפריעה לו על ידי הברבורים הפנימיים הבלתי פוסקים שלי, ואז אני עושה מדיטציית דו שיח עם הגוף ואני חושבת שאני נותנת לו לדבר, אבל אני ממשיכה לשפוט כל מילה שלו, כל הכוונה ודחיפה שהוא נותן. אני שופטת אותו על פי אמות המידה שאני בחרתי לי, על פי האידאולוגיות שאימצתי לי, על פי הפחדים שלי, על פי מה שאני מקווה שהוא יגיד, על פי האמונות שלי ועל פי איך שאני רוצה שהמציאות שלי תהיה. בקיצור, בלבלתי את היוצרות קצת.
הופס, אני הופכת בחזרה.
אני בוחרת כעת להכיר במאסטריותו של הגוף שלי, אני בוחרת לבטוח בו. אני בוחרת לתת לו להוביל בדברים שבהם הוא מומחה, אני מאפשרת לו כעת להיות זהותו המקורית – הטבע. הגוף שלי הוא הטבע עצמו, כל החכמה והידע לגבי החיים הפיזיים שלי פה, טמונים בתוכו. אני לא רוצה להמשיך לבלבל אותו במסרים של פחדים, הוא לא צריך שאני אזהיר אותו מדברים, הוא יודע היטב את טבעו של הטבע, של עצמו.
אני משחררת כעת, אני בוטחת ונושמת, כל שיעור מגיע בזמנו המדויק 🙂