האם הגוף יודע להבדיל בין דמיון למציאות?
משפט שכיח שאפשר לשמוע הרבה בעולם הטיפול והרוח הוא שאם אנחנו חושבים על אירוע מסוים, הגוף לא יודע להבדיל בינו לבין התרחשות אמיתית.
לא רק שאני מטילה ספק במשפט הזה, אלא שאני טוענת שהוא כלל לא נכון ואף שהוא מאוד מזיק. אני יודעת שזו טענה מאתגרת להרבה אנשים מעולם הטיפול והרוח ואני אסביר את עצמי, אתם תחליטו לעצמכם.
נתחיל מזה שאנו יודעים שהגוף מגיב למחשבות שלנו, אף אחד לא מתכחש לזה, וודאי שלא אני. עם זאת, המרחק בין זה ובין לטעון שהגוף לא יודע להבדיל בין מחשבה למציאות פיזית הוא גדול מאוד.
סעיף א:
קודם כל, המשפט הזה לא נכון ברמה העובדתית-פרקטית הכי פשוטה שיש. כולנו יודעים שהגוף שלנו מקבל נתונים לגבי המציאות לא רק מהעולם הרגשי שלנו אלא גם מחמשת החושים. המשמעות היא שכאשר אתם מדמיינים את עצמכם בתוך חללית אבל חמשת החושים שלכם קולטים את קירות החדר שאתם בתוכו, אז גם אם יהיו תגובות גופניות לדמיון החללית הגוף עדיין ידע שהוא בחדר. במידה ואכן הייתם בתוך חללית, אז התגובה של הגוף הייתה שונה במהותה (בעוצמתה) לעומת התגובה לדמיון החללית בזמן שאתם בחדר.
לטעון שהגוף לא יודע להבדיל בין דמיון/מחשבה לבין המציאות הפיזית זה בעיניי לזלזל באינטליגנציה של הגוף ולהתכחש למציאות הפיזית האובייקטיבית. הדבר הזה לא מפתיע אותי מכיוון שעולם הטיפול והרוח מכיל אינסוף אמונות שעושות דמוניזציה ממגוון סוגים לגוף הפיזי שלנו. המשפט הזה הוא רק שיקוף אחד לכך. באופן כללי יש הרבה אמונות מחלישות שאנו סופגים מעולמות הרוח והטיפול במידה ואנו לא מפעילים חוש ביקורת תמידי.
הגוף שלנו לא מטומטם (וגם אנחנו לא). אחד מהתפקידים העיקריים של הגוף זה לעזור לנו לשרוד בעולם הזה. אם הגוף לא היה יודע להבדיל בין דמיון למציאות לא היינו מחזיקים מעמד כאן אפילו יום אחד. עולם הדמיון והמחשבה שלנו גדוש בתוכן שאינו תואם את המציאות הפיזית בהווה, אוי ואבוי לנו אם הגוף לא היה יודע לקלוט ולזהות מידע מחמשת החושים שמעבירים לו מידע על המציאות הפיזית ללא הפסק.
לפני שאעבור לסעיף הבא, אני אסכם את הנוכחי בתיאור קצת קיצוני: לטעון שהגוף לא יודע להבדיל בין מציאות פיזית לדמיון זה לטעון שהגוף הוא ברמה הבסיסית פסיכוטי. זוהי משמעותה של פסיכוזה. האם אתם באמת מאמינים שזה נכון לגבי הגוף שלכם? אני מנחשת שלא 🙂
סעיף ב:
עכשיו שאנחנו מבינים שהמשפט הזה לא נכון ברמה העובדתית הפשוטה ושהוא למעשה מפחית מאוד מערכו וחכמתו של הגוף הפיזי, אפשר להמשיך לבעיה הבאה שלי איתו.
מכיוון שהמשפט הזה של "הגוף לא יודע להבדיל" מחליש את האמון שלנו בכוחו של הגוף, הוא עלול גם להגדיל את הפחד שלנו מפני כוחה של התודעה.
מבלי היכולת לסמוך על הגוף ועל יכולתו לקלוט מידע מחמשת החושים, אנו מעבירים את כל האחריות לעולם המחשבה שלנו. אם אנחנו מאמינים שהגוף אכן לא יודע להבדיל בין מציאות פיזית לדמיון אז אנחנו בצרות כי אנו הופכים תלויים לחלוטין במחשבה שלנו לשם הישרדות.
אנשים גם ככה חווים המון פחד מפני התודעה של עצמם. אם כעת הם גם יאמינו שהגוף הפיזי חושב שכל דמיון הוא אמת ולא יודע להבדיל, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה פחד מפני עולם המחשבה עלול להתפתח בעקבות אמונה כזו, ואיזו הדחקה ובהלה עלולות להגיע בעקבות כך. במצב כזה, כל מחשבה, רגש או דמיון "שלילי" שיעלו בנו, יגרמו לנו לבהלה ולרצון מידי למגר את מה שעלה. התוצאה תהיה העמקת הפחד מפני העצמי האלוהי והכה עוצמתי שלנו. זה למעשה להפוך את העצמי שלנו, ואין זה משנה באיזה חלק מהעצמי מדובר, לאויב שלנו.
כאשר אנו מדברים על יצירת מציאות פיזית באמצעות התודעה חשוב מאוד להבין שיש לתהליך כזה חוקים משלו. אם כל מחשבה הייתה נחווית לגוף כאמת מוחלטת או אם כל מחשבה הייתה יוצרת מיד מציאות פיזית היינו מאבדים את כל המשמעות של אופן ההתפתחות כאן. חלק מהאתגר כאן הוא היבט הזמן והמרחב והחוקים שמגיעים איתם.
כן, למחשבות יש המון כוח אבל:
- הכוח שלהן הוא תולדה של תנאים מסוימים (עוצמה, משך התמדה ועוד).
- לא כל מחשבה הופכת למציאות פיזית והגוף יודע את זה. מלכתחילה זה לא נועד להיות כך. לא כל מחשבה נועדה להיחוות גם בפן הפיזי. לטעון שהגוף לא יודע להבדיל זה בעצם לומר שאין הבדל בין מחשבה למחשבה, שלא קיימות השפעות נוספות על התוצאות שנקבל, כגון משך המחשבה, עוצמת המחשבה, או הרצון האישי שלנו.
גם את הסעיף הזה אני אסיים עם דוגמה קיצונית כדי להמחיש לכם:
אני חוויתי עשרות שנים חרדות קשות ביותר. אני הייתי רואה בראשי את הדברים הנוראים ביותר שניתן להעלות על הדעת, דברים מזעזעים כמו כאלה שקרו בשביעי באוקטובר. כך חייתי למעשה רוב חיי. עכשיו תגידו לי, האם הגוף שלי חווה את אותה חוויה כמו שחוותה שני לוק? כמו כל אישה אחרת שנאנסה ועונתה ונרצחה בשביעי באוקטובר? ברור לכולנו שלא, נכון? ברור לכולנו שעם כל הכבוד לחרדות הבאמת קשות שסבלתי מהן, דמיונות נוראים, פחדים נוראים שליוו אותי כמעט נון-סטופ – אני לא עברתי את מה שהן עברו והגוף שלי יודע את זה.
לסיכום:
ברמה העקרונית הגוף שלנו יודע להבדיל בין מציאות פיזית לדמיון. הגוף שלנו מאוד מאוד חכם והוא מקבל כמות גדולה של מידע ממגוון מקורות (פיזי, רגשי, רוחני..). והוא יודע להבין, לפרש, לסווג ולהשתמש בכל המידע הזה בהתאם לצרכיו (צרכינו).
כוחה של המחשבה על הגוף הוא דבר קיים ועוצמתי מאוד, אך כוח ההשפעה שלה הוא תולדה של אוסף של נסיבות שמתחברות יחד ולא נטו של עצם קיומה של מחשבה. אם מחשבה בודדה אחת הייתה מספיקה כדי להשפיע על הגוף כמו במציאות, כולנו כבר היינו חולים אנושות או מתים. אני יכולה לומר לכם שאני עצמי דמיינתי את עצמי מתה במגוון דרכים, חולה במגוון דברים, מעונה, נאנסת, נרצחת ואינספור דברים איומים שטפו טפו רובם לא באמת קרו לי.
כאמור, הנסיבות הן מה שבאמת חשוב כאן. דברים כגון עוצמת האמונה שלנו במחשבה, עוצמת הריכוז, מספר הפעמים שאנו חושבים אותה, משך הזמן, רמת המיומנות שלנו במיקוד תודעתי ועוד – כל אלה ישפיעו על התוצאות שנקבל.
לפעמים מישהו אומר לנו משהו ואנו מקבלים אותו כאמת בגלל שהוא מכיל אמת חלקית, או מהדהד לדפוסים שלנו, או יוצא מפה של מישהו שאנו מעריכים וכו' – זה לא הופך את האמירה הזו לאמת.
תמיד תטילו ספק, תשאלו שאלות, מכיוון שפעמים רבות משפטים שנשמעים לנו כאמת או כחכמה גדולה עשויים בהמשך להתגלות כאמונות מחלישות שבסופו של דבר במקום לחזק את האמונה שלנו בעצמי האלוהי שלנו הן עשו את ההפך.
אז אני כעת אנסח מחדש כמה משפטים, על פי דעתי:
- לתודעה יכולה להיות השפעה על החומר.
- האמונות שלנו יוצרות מציאות.
- הגוף יודע להבדיל בין מחשבה/דמיון למציאות פיזית.
- באמצעות יישום של תנאים מסוימים, אנו יכולים להשתמש בכוחנו המנטלי כדי לשנות את החוויה הפיזית שלנו.
זכרו: אתם אלוהי העולם שלכם. אתם בוחרים אילו אמונות לאמץ ואילו לא. ככל שתאמינו בכוח של עצמכם (הפיזי והרוחני), כך יהיה לכם קל יותר לזהות דברים לא מדויקים שעלולים לבלבל אתכם. קל מאוד לאמץ אמונות כ"עסקת חבילה", כלומר לאפשר למשהו שמהדהד לנו להיספג אל תוכנו כאמונה מבלי להבחין שהוא מגיע עם אמונות נלוות שעלולות להחליש אותנו בטווח הארוך. זוהי האחריות שלנו להיות הסלקטור של מערכת האמונות שלנו ולסרב כניסה למה שלא משרת אותנו.
עכשיו שפחות או יותר סיימתי לענות על השאלה הזו, אני מזמינה אתכם לא להאמין לי אלא לבדוק בעצמכם מה מרגיש לכם נכון. אין לי צורך לשכנע אתכם, רק להניח נקודות למחשבה על דברים שנשאלתי, אני מקווה שהצלחתי לענות בצורה מובנת ובהירה. מכאן העבודה היא שלכם. אם יש לכם שאלות נוספות אתם מוזמנים לכתוב לי.