השבוע הייתי אצל אחת מהמורות לפיתוח קול המצליחות בארץ, עובדת עם שחקנים וזמרים. היא אמרה לי שאני לא יודעת כלום ושבשירה אני בכיתה ד'. היא התרעמה על כך שיש לי היסטוריה של שיעורי פיתוח קול רבים אבל אין לי ידע ויכולת טכנית ושאני נשמעת כמו ילדה קטנה. היא צדקה כמובן. העניין הוא שלא יכולתי להסביר לה מה הייתי לפני, לא יכולתי להסביר לה שגם את הילדה הקטנה שהיא שומעת עכשיו פעם לא היו שומעים בכלל. לא יכולתי לגרום לה להבין שהיא מקבלת אותי עם הרבה פחות חסימות וחרדות לעומת המורים הקודמים שהייתי אצלם ושהם היו צריכים להתמודד עם דברים שהיא כעת הרבה פחות צריכה. היא לא היתה מבינה וכנראה גם לא מאמינה. היא ראתה מולה בחורה חרדתית, סגורה, חלשה, חסרת עוצמה, היא לא יכולה לתאר לעצמה מצב שבו כל הדברים האלה עוצמתיים פי כמה, אבל כך הם היו.
אני הייתי נכנסת להתקף חרדה עוד לפני הדפיקה בדלת, אני הייתי מתנתקת מהגוף, רואה תמונות בראש וגלגולים מזוויעים תוך כדי שירה, אני הייתי בפאניקה מוחלטת מהמגע של המורה שמנסה לשחרר אותי מהמתח, הייתי מאבדת ריכוז כשלמורה היתה חצאית פייאטים, סובלת מכאבים במקומות שונים בגוף מעצם העובדה שאני עומדת ושרה מול המורה. לפעמים הייתי על סף בכי, מתחילה מיגרנה, נחנקת תוך כדי תרגיל, נחנקת ממש, הדופק היה מטורף או כאילו לא קיים, היה חם לי נורא או קר לי נורא, לפעמים הייתי על סף עילפון, ירידת סוכר דרסטית, עירפול חושים… וככה הייתי הולכת לשיעורי פיתוח קול, עוד פעם ועוד פעם, עוד מורה ועוד מורה.
אז כן, אני עדיין נשמעת כמו ילדה, עדיין לא לגמרי מחוברת לגוף, רחוקה מלהיות מקצועית, אבל אני הרבה יותר ממה שהייתי בעבר.
אל תחשבו שהיא נוראית המורה הזאת, היא היתה מקסימה וחמה אבל גם כנה והיא לא יכלה לראות את התהליך שעשיתי, היא לא יכלה לראות כמה חזקה היא הבחורה שעומדת מולה… אבל אני ידעתי 🙂