אנחנו לא בני אדם שלפעמים זוכים לחוויה רוחנית, אנחנו ישות רוחנית שיש לה את הזכות לחוות לזמן קצוב חוויה אנושית. החוויה הרוחנית היא הדיפולט. פשוט, החוויה האנושית היא כה עוצמתית מבחינת תפיסת תשומת הלב שלנו, שזה מבלבל. מתעתע.
ואם ניקח את זה צעד קדימה, אני חושבת שהחוויה הפיזית היא רוחנית לא פחות מהחוויה שלנו כשאנחנו ללא גוף פיזי. למעשה, זו תפיסה שאני מאמינה בה שנים וכתבתי+יישמתי אותה בחיי במגוון דרכים.
אולי ההפרדה הזו שאנחנו עושים בין חווית הרוח לגוף היא כי נדמה לנו שהאני שלנו ללא גוף הוא אחר מאשר האני שלנו כשאנחנו בתוך גוף, וזה נכון שיש הבדלים, אבל זה לא שהאני שאנחנו מכירים נעלם. אנחנו עדיין אנחנו.
אפשר לחוות את העדר ההבדל הזה שאני מדברת עליו במדיטציה עמוקה, בחוויות חוץ גופיות, בחלומות צלולים, לשמוע אותו בהמון עדויות של מוות קליני ולחוש אותו בטיפולי רגרסיה, דמיון מודרך או תקשור. תחושת העצמיות שלנו היא תחושת העצמיות שלנו, בין אם אנו תופסים את המציאות דרך גוף או דרך סוג אחר של הכרה.
אם היינו מבינים שהעצמי שלנו נשאר העצמי הפנימי הזה שאנחנו כבר מכירים היטב, אני מאמינה שהמון פחד היה משתחרר מאיתנו. אני חושבת שהפחד מאיבוד תחושת העצמי טמון בהרבה סוגים שונים של פחד – הפחד משינוי, הפחד מחושך, הפחד מהלא ידוע, הפחד ממוות, הפחד שמקושר לצבע שחור, הפחד מחוויות רוחניות, הפחד מחלומות, וכו'.
זהו. סתם משתפת מחשבות. סת' מדבר באופן דומה על מה שכתבתי, אני אוהבת לכתוב דברים בהשראתו 🙂
[נ.ב. הפוסט שלי אולי לא מדבר למי שכלל לא מכיר באפשרות שאנו יותר מהגוף הפיזי שלנו, ולכם אני אגיד שלבטל את עצם האפשרות שהאופציה הזו קיימת זה לא מדעי בעליל. 😉 ]