אלימות היא לא בדת שלי

אני לומדת בדרך הקשה לסור אט אט מהקצוות. שיניתי את דעותיי בחיים האלה מקצה לקצה, במגוון נושאים, בכדי שבסופו של דבר אבין שעליי למצוא את קו האמצע. אני אמיצה ולא מתפשרת ודווקא התכונות האלו הן מה שהרבה פעמים הכניסו אותי לצרות, כי החיפוש שלי אחרי אמיתות מוחלטות והיכולת שלי להתמסר עד הסוף למשהו שאני מאמינה בו – גרם לי למצוא את עצמי במקומות קיצוניים מהבחינה הלא בריאה בכלל, לא נפשית ולא גופנית.
התמסרות טוטלית לדת אל מול שלילה מוחלטת שלה. חמלה לבעלי החיים וכדור הארץ אל מול ההרס העצמי שלי. אהבת האדם וחמלה לאויב אלים אל מול שנאה ואשמה עצמית תהומית, עד כדי התרפסות והתנצלות בזמן שתוקפים אותי.
הדתות הביאו לעולם חושך מצרים, אך מי אמר שאי אפשר לקחת מהן את הטוב מבלי לאפשר להן להפוך אותנו לגזענים, או חסרי חשיבה עצמאית?
הטבעונות והאקולוגיה הכירו לי צד עמוק וחדש של חמלה ושל מודעות לבחירות שלי בחיים, האם יש לי אפשרות לבחור בחמלה כלפי עצמי ומתוך המקום הזה לנסות לחיות את החיים בצורה בריאה ואוהבת יותר?
בימין הקיצוני יש גזענות מטורפת שמהווה תירוץ לאלימות, בשמאל הקיצוני יש פחד עמוק מלתפוס מקום אמיתי בעולם בתור יהודים. האם אני חייבת להיות אחד מהקצוות האלו בכדי להתנגד לאלימות ולרצות לחיות בשלום עם שכניי?
אלה רק 3 דוגמאות מתוך כל כך הרבה דוגמאות של חשיבה דיכוטומית, לכאן או לכאן, את כזו או כזו, אין אמצע, את או מלאך או שטן.
אני פתאום מבינה שבשבילי זו המשמעות של להפוך אידאולוגיה מסוימת לדת, דת במובן הלא חיובי של המילה, במובן של לקדש אמונה בצורה כל כך חזקה ועיוורת שאין אפשרות לשום אופציה אחרת להיכנס. אין אפשרות לראות את כל הגוונים האפורים שבין השחור ללבן, שהם למעשה מהווים את רוב המציאות שלנו פה.
אני רואה איך כאשר אני עצמי נמצאת בתדר דיכוטומי, אז אני נוטה לסובב את עצמי גם באנשים כאלה. הכל כל כך בוטה כאשר רואים דיכוטומי, אפילו אם מדובר באמונה שהיא כביכול "אהבה".
מאחורי הראיה הדיכוטומית הזו מסתתרות פתולוגיות עמוקות של חוסר אהבה עצמית. מבלי לאהוב את עצמנו באמת, אנו לא מסוגלים להכיל את גווני האפור במציאות. אדם ללא אהבה עצמית וביטחון עצמי אמיתי ומושרש, מתקשה להכיל דעות שונות משלו או מצבים מורכבים. הוא עשוי להיבהל מביטוי של רגשות קשים, או לחילופין לשלול את זכות קיומם לחלוטין (זוכרים את תרבות הביטול הפופולרית שלנו?).
אז מה עושים אם העם שלנו מתחלק לימין קיצוני בעל אמונות גזעניות ואלימות, אל מול שמאל עם פרפרים מעופפים בעיניים ורגליים רועדות על האדמה?
אני חושבת שהשורש הוא אותו שורש, בימין ובשמאל.
אדם שאוהב את עצמו לא יתגזען על אחרים. כל סיפורי ה"עם סגולה" האלו הם סיפורים ללא כיסוי (שבעיניי מייצגים את הימין הקיצוני), הם ריקים מבפנים. מאחוריהם אין שום דבר.
ואדם שאוהב את עצמו לא יצטרך לבטל את העצמי שלו (מה שבעיניי קורה בשמאל הקיצוני) בכדי שיהיה מקום למישהו אחר להתקיים.
עם ישראל באלפיים שנה האחרונות היה קבוצה מתבדלת, חסרת כוח הגנה עצמית, יחד עם כל ההתפתחות שהוא עשה בזמן הזה. הוא נע בין היסגרות בתוך הקהילה שלו לבין התבוללות שמרגישה לי כמו ניסיון של נערה לא פופולרית להשתלב בבית הספר. נראה כאילו הוא נע בין קצוות תוך כדי ניסיון למצוא איזון. לא סתם אנחנו נמצאים בתוך מערכת יחסים מתעללת שבה אנו מתנצלים על זה שמישהו אחר מפציץ אותנו.
הדבר הראשון שאנו עושים כאשר אנו מרפאים את עצמנו ממערכת יחסים מתעללת הוא לשים גבול, להעז לומר "סטופ, לזה אני לא מוכנה".
אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני נתקלת בכל כך הרבה אנשים מעם ישראל שמבינים שאי אפשר להמשיך על אותה המתכונת המתעללת הזו, שאי אפשר להמשיך לחשוש מתי משהו יעיר פתאום את השונאים שלנו והם יחליטו לזרוק עלינו כמה פצצות או לבצע כמה פיגועים, אבל מצד שני גם לא תומכים באלימות.
אבל אין כל כך איזון עדיין בפועל. הפיד שלי מלא בהאשמה עצמית והתנצלויות ופשוט.. אנחנו נראים כמו אשה מוכה שממהרת להתנצל על כך שהיא עיצבנה את בעלה וגרמה לו לאבד שליטה.
לא מעניין אותי מה היה פה בתקופת הסבתא שלהם או הסבתא שלנו, וזה לא צריך כבר באמת לעניין אף אחד מאיתנו, כי כרגע אנחנו במצב קיים שבו כל מיני תירוצים שמירוצים מהווים סיבה לאלימות המחרידה הזו. הגיע הזמן שלנו לומר "סטופ, עד כאן".
לא שייח ג'ראח, לא אף פסיקה משפטית, לא שילהוב של חמאס ולא אף קבוצה קיצונית כמו להב"ה, אף אחד מהדברים האלו הוא לא תירוץ לאזרחים שקמים על שכניהם.
האם הייתם מעלים בדעתכם שכל פעם שערבי ביצע פיגוע ביהודים אנחנו נצא לרחובות ונשרוף להם רכוש? נשרוף מסגדים? נבצע לינצ'ים?
ברור שלא, נכון?
אז למה זה לגיטימי שערבים יעשו כאלה דברים?
אלימות היא לא לגיטימית, לא של מתנחלים קיצונים או ערסים חמומי מוח, ולא של צעירים ערבים שנטרפה עליהם דעתם או ארגוני טרור שהורגים כאן ערבים ויהודים כאחד.
מותר לעם ישראל להגיד לא, ואנחנו ממש לא צריכים לוותר על הזהות היהודית שלנו כדי להצדיק את ה"לא" הזה, מותר לנו לסרב למציאות אלימה, נקודה. גם אם המדינה תמשיך להיות יהודית בזהותה, אין זה אומר שאנחנו צריכים להתנצל על קיומנו. מי שצריך להתנצל זה מי שחושב שיש לו הזכות להיות אלים לאחר רק בגלל הגזע שלו, בין אם זה יהודי או ערבי. מי שצריך להתנצל זה מי שלא מגנה את האלימות בפה מלא ובכך נותן לה לגיטימציה להמשיך.
די עם ישראל, מספיק עם גזענות וגם מספיק עם קורבנות. לקיחת אחריות היא לא לקחת את האשמה של מה שמבצע האויב, אלא לדעת שיש לנו הכוח לעשות שינוי אמיתי ויש לנו הזכות לחיים טובים ונטולי אלימות. מספיק עם הקצוות האלו כבר, אלימות כלפי עצמנו היא גם אלימות. יש לנו זכות להגן על עצמנו ויש לנו גם זכות לחיות לצד אנשים שהם ערבים ולהיות חברים שלהם, גם הם ברובם רוצים בסך הכל לחיות חיים טובים ללא אלימות, ממש כמונו.
זה פוסט מורכב.. לא יודעת אם הצלחתי להעביר את המסר. אני מסרבת להיות האשה המוכה וגם מסרבת להיות הבעל המתעלל. אני רוצה שנצא מהלופ הזה על ידי זה שנבנה בתוכנו אהבה עצמית אמיתית, נרשה לעצמנו להתקיים בתור עם, פשוט כי מותר לנו.
מהמקום הזה נוכל למגר את האלימות, בשיתוף פעולה עם העם הערבי שגם אינו תומך באלימות.
אבל אנחנו חייבים לרפא את עצמנו, זו לקיחת אחריות אמיתית.
ורק למקרה שזה לא ברור:
אני מגנה את האלימות של שני הצדדים.
אני תומכת בהגנה שמדינת ישראל נותנת לכולנו מפני ההפצצות, לצערי היא פחות עושה את זה עם ההתפרעויות.
לכולנו, היהודים והערבים שאינם תומכים באלימות, מגיע לחיות פה חיים טובים ביחד, מבלי לוותר על המסורת או הדת שלנו.
בואו נרים קול משותף שדי לאלימות, וש:"אלימות היא לא בדת שלי, נקודה".