היום בתאריך העברי זה יום הפטירה של אבא שלי.
לפני 3 שנים יצאתי מהמקלחת (ולא התקלחתי יותר.. סתם) ביום שבת, סביבות 3 בצהריים קיבלתי סמס מבן הדוד שלו: "עושים החייאה לאבא שלך". אחרי כמה דקות "אבא שלך נפטר".
נסענו לירושלים, אני ועופר. פתחתי את הדלת של הבית עם פחד, פחד לא מנוכחות המוות, אלא מהנוכחות החיה שלו, היא נמצאת פה אבל כבר לא בגוף. אולי הוא רואה אותי נכנסת, מה הוא חושב? מרגיש? הוא שכב על הרצפה בסלון, מכוסה בבד. הבית שקט, רק הצעדים שלנו נשמעים.
התיישבתי לידו על הרצפה וחשפתי את פניו וחלק מגופו. הבעתו נראתה שלווה, ללא מאבק. אחזתי בידו, הנחתי את ראשי על חזהו ופרצתי בבכי. למה אני יכולה להניח עליך את הראש רק כשאתה מת?
מאז דיברתי איתו המון, בחלום ולא בחלום. כעסתי, הבנתי, הדפתי, שיחררתי.. לפעמים הוא לידי כשאני מבשלת, מתלבטת איך לתבל וחושבת מה הוא היה אומר. הוא היה בשלן. בשלן, שקרן, חולה ועצוב, אהוב ולא אהוב. אני אהבתי אותו, הוא לא אהב את עצמו.
הגופה הכבדה שלו ירדה לי מהגב סוף סוף, אל הרצפה בסלון של סבא. הוא כבר לא כבד עליי כל כך, עכשיו כשהוא שוכב פה מת אני יכולה לנשום.
אהבה וכאב הם לפעמים קונפליקט, לאהוב אדם שנוכחותו מכאיבה לי כל כך זה מעייף.
שמח לי יותר במותו, הוקל לי… והוא רואה אותי עכשיו יותר ממה שראה אותי כל חייו. האם גם אני רואה אותו יותר עכשיו? האם גם אני הבטתי בו בחייו כמו שהוא הביט בי? מבט של עיוור, מביט אך אינו רואה?
אינני כועסת כבר על עצמי, גם לא עליו. כל אחד פעל בדיוק כפי שידע והיה יכול.
הוא יודע שטוב לי מותו מחייו, זאת ידע עוד לפני ששכב פה מת. האם הוא מת בגללי? למעני? לא ולא, הוא מת בגללו, רק בגללו. ועכשיו כשאני חיה, למדתי סוף סוף, לא להתנות את חיי ונשימתי במותו של אחר. למדתי בזכותו.