אני מרגישה כאילו סוף סוף אני חוזרת לעצמי. לקח לי שנים אבל זה קורה.
בסביבות עשור וחצי שאני עובדת ישירות עם האמונות שלי במטרה להשיג את מטרותיי. עבודה זו הוכיחה לי את עצמה מעל לכל צל של ספק, שוב ושוב ושוב. עם זאת, היה לי מבחן קשה מאוד שבו אמונות שלא הייתי לגמרי מודעת להן ואמונות שחשבתי שכבר לא קיימות בי – התעוררו והתעצמו למימדים מפלצתיים.
המגפה המומצאת והטירוף של האנשים, כת הטבעונות, כת המגדר, התמוטטות פיזית-נפשית שלי, איבוד האפשרות לעבוד, המלחמה, אירועים אישיים שונים שהתרחשו בחיי ולמעשה אוסף גדול של נסיבות – ערערו כל תחושת ביטחון שהייתה לי בעצמי או בהישגים שלי, וגם חשפו בפניי את חוסר הביטחון המזעזע שלי בגופי, בטבע ובקיום.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה קשה לראות תמונה רחבה יותר בזמן שאתה שקוע בתוך הדרמה עצמה. זה מדהים אותי איך לא ניתן בשום אופן להאיץ התפתחות בכוח ולכן אני לעולם לא אבין את מה שאני עדיין לא מסוגלת להבין. אי אפשר לעקוף על מדרגות. כן אפשר לשכלל את היכולת ללמוד באופן מהיר יותר, עמוק יותר ומדויק יותר – את זה אני בהחלט חווה באופן ברור – אבל במקביל, אני עדיין אהיה חייבת לעבור את כל השלבים האישיים שלי בדרך להבנה הרחבה המיוחלת.
כמובן שבדיעבד אני תמיד יכולה לראות את נקודות הבחירה הקריטיות שהיו לי, את הסיבות שבגללן בחרתי את הדרך המסוימת שבה בחרתי להתפתח, ואיך הכל מתנקז למה ומי שאני כעת.
כך עובד המשחק של מימד הזמן. מנקודת מבט רוחנית הכל קיים בו זמנית, אבל למען המשחק במימד שלנו עצמו אנו חווים רמה מסוימת של הסתרה/הסוואה, כך שנוצרת אשליה של לינאריות, של סיבה ותוצאה. בזכות המשחק הזה אנו למעשה מקבלים אפשרות מדהימה דרכה אנו יכולים להתבטא, להתרחב, להתפתח וללמוד בדרכים יצירתיות ומגוונות ביותר.
אני מתחילה שנה חדשה עם הבנות רבות חדשות, אמונות שהצלחתי להתמיר, כאלה שעוד בתהליך וכאלה שאני עוד בטח לא מודעת להן והעבודה איתן תגיע בהמשך. אם היה לי איזשהו ספק האם אני בדרך הנכונה, הספק התמוסס. אני יודעת שאני צועדת בשביל הנכון לי, כך היה וכך יהיה, שהרי אני עצמי יוצרת אותו.
סיבוב התפתחותי חדש כבר התחיל בחיי, ואני מתרגשת לקראת כל מה שעוד אצור ואגלה.
הכל בסוף תמיד חוזר לאינדיבידואל ולעובדה שכל אחד מאיתנו הוא אלוהי העולם שלו. מעולם לא יכולתי לברוח מזה, אני לא חושבת שזה באמת אפשרי.
הדבר היחיד שאלוהים לא יכול לעשות הוא לא להיות עצמו. אנחנו לובשים עלינו תלבושות רבות וכותבים לעצמנו מגוון אינסופי של תסריטים, אך הליבה תמיד נותרת מה שהיא – אלוהות. זה מה שאני, ואני מזמן כבר לא מפחדת להודות בזה. זו אחריות עצומה שהיא גם החופש הגדול ביותר שקיים.
💗
* התמונה צולמה באזור הר שאסטה, קליפורניה, כשטיילנו באחד המפלים שם. מקום יפיפה.