במשך החיים היה לי שיעור שחזר על עצמו ושהיה עליי ללמוד. הוא יישמע אולי מתנשא אבל למעשה אני סבורה שהוא משותף לרובנו. השיעור הוא להצליח להשלים עם חוסר ההגינות של האנשים סביבי. כמובן, עם מה שאני תופסת כחוסר הגינות. במהלך השנים בהם טופלתי, פגשתי את המקומות בהם תפסתי את עצמי כלא הגונה או לא מוסרית. פגשתי את החלקים שלי שעשו מעשים נפשעים וסלחתי להם. בדרך, גם סלחתי לאנשים סביבי ש"פשעו" וסלחתי למציאות, שכביכול לא התנהלה כפי שהייתי רוצה שתתנהל. לפעמים, אני עדיין נופלת למקום הזה בו אני מצפה ודורשת מהמציאות סביבי להתנהג כפי שאני חושבת שצריך. אני דורשת שילדות תהיה בטוחה, שהורים יאהבו, שרב יהיה אמין, שמורה ילמד. אני דורשת שאנשים יהיו כנים, טובי לב, סלחניים ומוכנים להתפתח. מצד אחד אני ילדה קטנה שצורחת כשהיא לא מקבלת את הסוכריה שלה, מצד שני, את כל הדברים האלה אני דורשת גם מעצמי, ללא הפסקה. אני חושבת שהגיע זמני להתבגר בעוד שלב. בשלב הזה אני מוכנה לשחרר עוד היאחזות מתמונת המציאות החומרית כפי שהייתי רוצה שתהיה, לשחרר עוד כבל שכובל אותי ואינו מאפשר לי להיות חופשיה. תוך כדי הלמידה הזאת עולה לי קונפילקט מבלבל: האם לא כדאי שאלמד להיות אסרטיבית? שאלמד לדרוש את מה שעליו שילמתי? שאלמד להביע את דעתי ללא פחד? אבל האמת שזה טריקי. כן, אדם צריך לדעת לשים גבולות ברורים לסביבה, לדעת לשמור על מה ששלו. זהו חלק מלהיות אדם עם בטחון פנימי יציב. אך הבטחון הזה יכול בקלות לגלוש למקום בו אני שוב מתנגדת למציאות. אז מה בעצם הדבר הנכון? מתי אני יודעת שגלשתי? כאשר אני מנסה לשנות דברים שאין בכוחי לשנות. כאשר אני מנסה לשלוט באנשים ובאירועים שאין מתפקידי לשלוט בהם. כאשר אני גולשת לתדר שבו אני מתרחקת מהעצמי השליו והעוצמתי שלי. כאשר אני מאבדת אנרגיה במקום להפוך חיונית יותר וכאשר אני פועלת נגד האינטואיציה הפנימית שלי. היום יום חדש. נעמה של היום שונה מזו של אתמול. כמה מספקת יכולה להיות למידה, כמה מהנה יכולה להיות התפתחות, ברגע שאני מסכימה, פשוט מסכימה לחיים, למציאות כפי שהיא – להיות. בשורש ההסכמה הזאת טמונה האפשרות שלי להיות כפי שאני, בפשטות, ללא דרישה, ללא ציפיה, רק צועדת בשביל שמזמנים לי החיים ומלקטת פרחי שיעורים. יום פרחוני לכולם!