גיל 19. אחד האנשים היחידים שאני באמת אוהבת ושאוהבים אותי – נמצא בבית חולים. הלכתי לסבא יעקב, הסבא החילוני שלי, כל יום. ביליתי שם שעות, בבית חולים שערי צדק. הברזתי מהעבודה בלי חשבון. אם זאת לא היתה החברה של המשפחה היו מפטרים אותי. אני יושבת שעות בחדר המשפחות, קוראת תהילים בדבקות. לילה אחד גם ישנה שם עם הדודות, על הרצפה. בשבת אני באה ברגל. האח מביא לי חמין של בית החולים. אני שואלת גבר חרדי אם מותר לי לשים לסבא שפתון לחות בשבת כי השפתיים שלו כל כך יבשות. בשישי אחד מזמין אותי גבר חרדי שאביו באותה המחלקה לארוחת שישי. שלושה ימים לפני מותו הוא מרגיש יותר טוב, ממש כמו שאומרים ביהדות. גם חלמתי עליו וחוויתי חוויה מוזרה ברחוב, מה שאחר כך פירשתי כרמזים לבאות, אבל לא הבנתי אותם אז. הוא גוסס. עם מכונה שנושמת במקומו. אבא שלי לא בא. יש כעסים ביניהם. כל אחד מהם עבר ילדות גיהנום. אני יושבת לידו, עיניו נפקחות מידי פעם. אני אומרת לו "סבא תעשה תשובה!". אני קוראת לו את קריאת שמע, וידוי. אלוקים בבקשה תעשה שהוא יעשה תשובה בלב. שיגיע לו גן עדן. יותר מאוחר סוגרים סביבנו את הוילון. הוא מורדם והפסיקו את התרופות. אני והדודה והבנות שלה ולא זוכרת מי עוד, לידו. הדופק מתחיל לרדת, הוא שוכב בעיניים עצומות. כשזה מגיע למספר 12 הוא צונח בבת אחת לאפס. מנתקים את המכונה. אני מחפשת סימן, משהו, שינוי כלשהו.. כלום. הן הולכות ואני נשארת לשבת, מחזיקה בידו. אני מרימה אותה כמה סנטימטרים ועוזבת, צופה בה צונחת בבום למיטה. כלום. אין הבדל. כמו לפני. רק עכשיו בלי הנשמה. באיזשהו שלב אני מרגישה את האחות בסביבתי.. בסוף אני קמה והולכת. שנתיים שלמות אני קוראת כל יום "פרק שירה" לעילוי נשמתו. בסוף כדי להפסיק אני חייבת לעשות התרת נדרים – שלושה גברים שאומרים לי "הותר". הנדר הותר. אני יכולה להפסיק לקרוא. שנים לוקח לי לסלוח לעצמי על המילים האחרונות שאמרתי לו. כמה שהוא סבל. בטח היה כל כך מפוחד. ואני אמרתי לו "תעשה תשובה!" מטומטמת. רק מפחידה אותו יותר. מטומטמת נעמה! ואני סולחת לעצמי. סולחת באמת. הוא אמר לי פעם עם הצחוק שלו "אם תתחתני עם דוס הוא יקשור אותך לכיור". סבא, לא התחתנתי עם דוס! אתה שומע? אני אשה חופשיה, ועופר מקסים! אני לא קשורה לכיור! כל שנה אני אומרת לו את זה, ויודעת שהוא שומע.