כל אחד בתפקידו

אנחנו יושבים באוטו כשהרדיו מכוון ל 88 ופתאום אני שומעת את המבטא המוכר הזה.. שיר חסידי. למה יוצא לנו שיר חסידי מהרדיו?? אני חשה דחיה מיידית שנרגעת מהר מהמצופה, מה שהופך אותי למרוצה מעצמי, בכל זאת הצלחתי לרפא.
אנחנו ממשיכים להאזין ואני מתחילה להתמלא בהרגשה הזאת, בדה ז'ה וו של דבקות, המצב הרגשי הזה שנדמה לי שרק דוס לשעבר או בהווה יוכל להבין, מן מוד כזה של תחינה להשם.
אני מאפשרת לדברים לצוף. תמונות רצות לי בראש, אנשים, אני, הסידור שלי, השכונה, המשפחה.. ופתאום נופל לי אסימון. עשיתי פרידה מהכל, ריפאתי במשך שנים, את הטראומות, הזכרונות, הפגיעות, הכאבים, מערכות היחסים שהסתיימו וכאלה שנותרו כפצע פתוח, עברתי על הכל חוץ מ… בורא עולם. לא נפרדתי מהקב"ה. גם איתו הרי היתה לי מערכת יחסים, הדוקה, קרובה, הכי צמודה שיש. מעולם לא נפרדתי ממנו באמת, לא עיבדתי את הקשר שלנו ולא ממש שחררתי.. לא באופן רשמי.
מערכת היחסים עם השם היא דבר מורכב ופשוט בו זמנית. הוא הראשון אליו תפנה בעת צרה, אליו אתה מפנה את כל תקוותיך, מולו אתה כנוע וכל יהבך מושלך אליו. תפילה מתוך דבקות.. נעה בין סגידה וזעקה לבין תקווה אופורית, שמחה והתרגשות קיצונית, ריכוז עמוק על סף הניתוק.. משהו בין מאניה לדיפרסיה לקטטוניה. ולפעמים היו סתם ימים של מלמול חסר מיקוד כלשהו.
אני בטוחה שהמילים האלו יעצבנו דתיים/חרדים שיקראו אותן.. אבל כך אני רואה את הדברים. בעולם הדת יש רגשות מאוד מסויימים ומאוד קיצונים, קצת כאילו שיש איזה פיצוי על ההדחקה הרבה שקיימת בתחומים אחרים.
בורא עולם שלי הציל אותי. הוא הציל אותי מהרצון למות, משקיעה בשברון לב, מבדידות, משאלות לא פתורות, הוא הציל אותי מלאבד את עצמי לדעת ואיפשר לי לאבד את עצמי אל תוכו. על כל אלו אני מודה לו ושמחה שהוא היה שם בשבילי.
במקביל לכל אלו, השם גם החליש אותי. הוא לקח ממני כל אלוהות עצמית בכך שהוא תמיד שם אותי שניה לו ואני תמיד שמתי אותו ראשון לי. אני לא הייתי אלוהים אלא רק ניצוץ שלו. אני לא הייתי המלכה, רק ביתו של המלך. אם היתה לי צרה – היא היתה מאת השם, אם היתה לי הצלה – היא היתה מאת השם, הרי "הכל משמים חוץ מיראת שמים", בידיי הבחירה אך תוצאותיה בסופו של דבר בידיו. הנני נתונה לחסדיו, לכעסו, לקנאתו ולטובו..
יחסיי עם השם בסך הכל היו נבואה המגשימה את עצמה. האמנתי שאני כלום אז מצאתי לי סיבה טובה להיות הכלום הזה וזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו באותו הזמן בכדי להשאר בחיים.
ובכל זאת.. גם מפוגע עושים פרידה רגשית-טיפולית, גם מאדם שהתעלל במשך שנים, קל וחומר מאלוהים.
אין ספק שדרכינו התפצלו והתרחקו יותר ויותר ככל שאני הפכתי לאלוהים בעצמי.
כי השם, אתה מבין, אין מקום פה לשנינו, לא כשאני כבר יודעת מי אני באמת. לכן זה או אני או אתה. ובגלל שאתה הפיקציה ששימשה לי כמנגנון הגנה ואני האלוהים האמיתית.. וול, אין לי ברירה אלא להפרד ממך סופית ולהודות לך על שירותך הנאמן.
כן השם, אתה שירתת אותי ולא אני אותך. הסכמתי לזמן מסויים לשחק את המשחק כאילו שאני שפחתך ואתה אדוני אבל המשחק שלנו נגמר. השלב הבא כבר התחיל ואתה לא נמצא בו.
טוב בסדר, אני מסכימה לתת לך בו מקום משני, לא כאלוהים כי התפקיד הזה כבר תפוס. אתה תשאר בשמך "השם" ותמלא את המזכיר, כלומר אתה תזכיר לי בעת הצורך מי אני כן ומה אתה לא.
ומידיי פעם, רק מידיי פעם, אני אאזין לשיר כמו זה, שלכמה רגעים יאפשר לשנינו לרקוד יחד את הריקוד הרוחני שלנו, רק שהפעם כל אחד בתפקידו הנכון.
*
*
*
*
וזה השיר עם הלחן היפייפה שבקע מהרדיו ומבוסס על מילותיו של רבי נחמן בתוספת של הזמר המבצע:

"ואנכי אסתיר פניי ביום ההוא. ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד".
תודה גדולה לOrr Nir על התמונה.