דאגה אינה אלטרואיזם

כל החיים הייתי כל כך עסוקה בהישרדות שהיה לי מאוד קשה להעריך את מה שיש לי. אולי אני עדיין לא יכולה להגשים את כל חלומותיי ואולי לעולם לא אוכל, אבל היום יש לי אפשרות באמת להיות במנוחה, אמיתית ועמוקה, ומהמקום הזה אני סוף סוף יכולה להרגע ולהנות מהדברים הרבים שזכיתי להם. הדבר שהכי מפר את מנוחתי כרגע זו הדאגה שלי לאמא שלי, הגעגוע שלי להיות איתה ועם החברות שלי. כל פעם שאני רואה מקום יפייפה אני מצטערת שאני לא יכולה לקחת אליו את אמא שלי, כל פעם שאני אוכלת משהו טעים, אני מדמיינת את חברותיי יושבות לידי בשולחן ואוכלות איתי, כל אחת עם התגובות, ההבעות, המילים והקולות שלה 🙂 יש לי צער על חוסר היכולת שלי לחלוק, ולא באופן וירטואלי, את החוויה שלי עם האהובות שלי. אני דואגת להן ומתגעגעת אליהן מאוד.

עד לא מזמן היה לי גם קשה מאוד לדעת שהפסקתי ללמד את המתאמנים שלי. כן, לכל אחד יש תחליף, אבל זה לא מנע ממני לדאוג להם, לפעמים עדיין. אני תוהה אם הם ממשיכים להתאמן על בסיס קבוע, תוהה אם הם מקבלים את כל מה שהם באמת זקוקים לו בשיעורים. אני תוהה אם כאבים ורגישויות שלהם חזרו, אם המורות החדשות יודעות איך לדחוף אותם, איך להזכיר לכל אחד מהם מה שצריך להזכיר לו. זה מצחיק, אני לא יודעת עליהם הרבה לגבי החיים שלהם, אבל כן יודעת עליהם הרבה, עד כדי דקויות, בהקשר של האימון ושל כל מה שהוא מציף, פיזית ונפשית.

אני מחזירה לעצמי שוב ושוב את הכדור ושואלת את עצמי איזה רגש עמוק מופעל אצלי שגורם לי למצוא סיבות לא להיות מאושרת עד הסוף.
האם אני בדאגת יתר לאמא שלי? הייתי גם קודם.
האם אני מפחדת שהחברות שלי יהנו בלעדיי? הן נהנו גם קודם.
האם אני מפחדת שהתלמידים שלי יכירו מורות מצויינות אחרות? הם הכירו כבר קודם.

מה שונה עכשיו? אני תוהה.
האם העובדה שאני עצמי יותר משוחררת ושיש לי יותר אפשרות להיות מאושרת באמת, האם עובדה זו מעוררת בי פחדים? רגשות אשמה?

דאגת-יתר, ואולי דאגה בכלל, היא לא רגש אלטרואיסטי, היא בסך הכל פחד אישי שלנו שלבוש בבגדים של איכפתיות ומוסר. דאגה היא אי-האמון בחיים, אי-האמון בבחירותיו של האחר. מאחוריה מסתתרות הרבה אמונות ותפיסות שלנו, תפיסות שהן שלנו בלבד ולא באמת קשורות לאדם מולנו.

למשל, מאחורי הדאגה שלי לאמא שלי מסתתרת אמונה שהיא אמורה ללכת בדרך אחרת ממה שהיא הולכת. אני מודעת לאמונה הזו שלי, אני מודעת לרצון שלי שאמא שלי תצעד איתי יחד בכל בחירה שאני עושה, והיא אכן תמיד איתי, אבל אני לא יכולה או אמורה לכפות עליה לצעוד בעצמה באותה הדרך שלי. העובדה שאני דואגת לה משקפת חלק אנוכי שלי, זה הכל. מגיע לה שאכבד את חופש הבחירה שלה, בדיוק כמו שאני רוצה שהיא תכבד את שלי. מגיע לה שאכבד את הזכות שלה לברוא לה את השביל שלה, מגיע לה שאסמוך עליה שהיא יודעת יותר טוב ממני מה נכון לה, וזה אכן כך.

מאחורי הגעגוע הגדול לחברותיי והרצון העז לחלוק איתן כל מנה וכל הנאה.. אני חושבת שמסתתר לו הפחד ש"רחוק מהעין רחוק מהלב". אני חושבת שאני מפחדת שלאט לאט החיבור החזק שלנו יתחיל להחלש. הרי תמיד היו להן חברות נוספות, אף פעם לא היינו דבוקות אחת לשניה בצורה בלעדית, הקשר איתן תמיד היה מאוד בריא ומדהים. ופתאום עכשיו.. אני רחוקה מהן אלפי מיילים. אנחנו כבר לא חולקות את אותם רגעים קטנים, לא חולקות שיחות פנים מול פנים, לא קונות יחד דברים, לא מטיילות יחד, לא יושבות יחד וצוחקות בבית קפה האהוב עלינו.. האם הן ישכחו מי הייתי בשבילן לאט לאט?
מגיע להן שאשחרר את הלב שלהן מתחושת מחוייבות כלפיי. לא כי הן באמת עשויות לשכוח ממני ולהפסיק לאהוב אותי, אלא כי לא מגיע להן שאעמיד אותן במבחנים. מגיע להן שנמשיך את הקשר שלנו בהתאם למצב החדש, בצורה משוחררת ובריאה, כמו שהיה קודם. לא מגיע להן שאלביש עליהן פחדים שלי, אלא שאבטח בחיים שמה שאמור להיות יהיה.

מאחורי הדאגה הענקית שלי לתלמידים שלי.. מסתתרים גם פחדים, מפתיע, לא?   האם הם יגלו שאני לא באמת "המורה הכי טובה בעולם"? או לפחות לא היחידה?   מה יקרה אז? האם כל ההערכה שלהם אליי תעלם? האם כל הדרך שעשינו יחד תתמוסס והם ישכחו שאי פעם עברנו יחד תהליך? ועכשיו שאסור לי לעבוד פה, האם זה אומר שהיכולות שלי בתור מורה יעלמו גם? שכל מה שאני יודעת יתמוגג ולא יחזור? מאוד משמח אותי לצלם להם שיעורים ולדעת שהם עושים להם טוב, אבל גם להם מגיע נעמה נורמלית. מגיע להם שלא אדרוש מהם להוכיח לי שהם עדיין אוהבים ומעריכים אותי, זה לא תפקידם ומעולם לא היה. גם אם קיבלתי מהם המון אהבה ולמדתי מהם המון, אני לא אמורה להלביש עליהם את התפקיד של הזנת הערך העצמי שלי עד סוף החיים. ובכלל, הם באמת כל כך מדהימים, כל כך חכמים ומוכשרים, ברור לי שאם הם ירצו אז הם יקחו את כל מה שהם למדו אצלי וימשיכו עם זה הלאה. מגיע להם שאשחרר אותם לשלב הבא שלהם בתחום הזה. מגיע להם להחשף לעוד מורים נפלאים, לעוד אפשרויות, לעוד התפתחויות חדשות וגילויים חדשים על עצמם. מי כמוני יודעת עד כמה רחוק הם יכולים להגיע, נפשית ופיזית.

אז מה אתן אומרות? אני חושבת שמגיע לי להיות מאושרת מכל בחינה, לא? אני חושבת שמגיע לי שארפא את עצמי בעוד רובד ואסכים לשחרר את עצמי מעוד התניות שהגיע זמנן לחלוף. מעולם לא הייתי ואף פעם לא באמת אהיה תלויה בגורם חיצוני בכדי להיות מאושרת, רק התפיסות הפנימיות שלי מבלבלות אותי לפעמים. אני אלוהי העולם שלי, מלכת המציאות שלי והחוויות שלי פה, את זה כבר למדתי.

מידי פעם, כשאני מתבוננת במראה, אני מתבלבלת בטעות וחושבת שהכתר על ראשי הוא סמרטוט, לפעמים הוא נראה לי כמו כרבולת ולפעמים הוא נראה מפלצת. אבל לא. הכתר שלי הוא תמיד כתר. מבהיק, מנצנץ, מרהיב ביופיו. הוא אף פעם לא עכור, לא שבור, לא עקום או מעוות, הוא תמיד מכריז בגאון ובעוצמה על היותי המלכה, הבוראת, המרפאה ויוצרת המציאות שלי. בימים שהוא לא נראה לי ככה, אני מבינה שאני פשוט קצת מבולבלת ורק צריכה לשוב חזרה.

לשוב חזרה, או לגלות מחדש, את מי שאנחנו, זה הכל. זה כל מה שעלינו לעשות כאן בכדי להצליח לראות ולחוש שוב בבירור את הכתר שעל ראשנו.

נ.ב.
אני יושבת עכשיו במרפסת מתוקה עם פיירי לייטס מהממים, עציצים מקסימים ומזג אוויר נפלא. יש לי בגדים נוחים, טובים ויפים, אוכל טעים במקרר, עוגיות על השיש, חדר אמבטיה כמו של בית מלון ושמיכה מפנקת שמחכה לי שאכנס אל תוכה. בתוכה מחכה לי בן זוג אוהב עם חיבוק מהסרטים. אני מאושרת במאה אחוז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוגן באמצעות reCAPTCHA פרטיות - תנאים