אני מסכימה לחיים להרוג אותי

כבר מזמן סיכמתי עם החיים שזה בסדר שהם יהרגו אותי. אני והחרדה כבר מזמן יודעות שהיא חופשיה לעשות כרצונה, כולל להרוג אותי על הדרך, כך שזה באמת בסדר. אז או שאני אמות עכשיו או שאמות מתישהו בעתיד, לכן לא נבהלתי בתוכי כשחוויתי את הכאבים האיומים בכליה.
לי ולכליות שלי, בעיקר לכליה השמאלית, יש מערכת יחסים חברית כבר לא מעט שנים. בכל פעם שאני חווה חרדה חזקה מאוד לאורך כמה ימים רצוף מבלי שהחרדה מקבלת את מלוא הלגיטימציה שהיא זקוקה לה – הכליה השמאלית שלי מדברת. לפעמים זה בא בצורת כאב בצד שמאל, לפעמים עם בחילות, היום זה היה עם כאבים כל כך קשים שחשבתי שהפעם זו בטוח אבן, כנראה שלא. האמת היא שאני די בטוחה שהיו לי במהלך השנים האחרונות אבנים קטנות אבל כנראה שמבחינת אבנים בזה זה מסתיים, נכון לעכשיו. הבלוטות שלי מותשות, בלוטת האדרנל מדברת אליי כבר כמה זמן, האיברים, הלב, הכבד.. ואני לא תמיד מסוגלת לאסוף את עצמי מספיק. לפעמים אני חושבת שאני כבר פועלת מספיק למען הריפוי שלי אבל אז מגיעה איזו חרדה אקוטית קשה ממתחת לאדמה שמפילה אותי.
להתמודד עם חרדה זה להתמודד גם עם ההשלכות שמגיעות אחריה. למעשה על זה הולך חלק גדול מהאנרגיה שלי, למרות שכבר לא קל להבהיל אותי. כן, תאמינו או לא, אני עם החרדות שלי כבר לא מפחדת כל כך בקלות, אבל לפעמים מגיע משהו שמפתיע אותי ומפעיל טריגר עמוק שלא ציפיתי לו ואם אני לא מאפשרת לו נוכחות מלאה אז הוא מגיע לכליה שלי. זה מה שקרה לפני כמה ימים, הטריגר הופעל והיה קשה לי איתו, אז במשך כמה בקרים קמתי עם כאבים בצלעות השמאליות, אני קמה איתם בבוקר כי במהלך הלילה החרדה צפה. מה שקרה זה שהיה טריגר פיזי שחוויתי ושהפעיל אותי בצורה אוטומטית בזמן שאני שוכחת את הסכם המוות שלי עם החיים, ההסכם שאומר שאני מסכימה להם להרוג אותי. אז.. נבהלתי. נבהלתי כי שוב פחדתי פתאום למות, פחד שאת הטריגר שלו הדליקה חוויה פיזית לא נעימה שלא אפרט עליה כעת. את הפחד הזה סחבתי איתי שלושה ימים מבלי לתת לו לגיטימציה מלאה, איפשרתי לו הצצה דרך החלון אבל לא הכנסתי אותו מהדלת, אז הוא נכנס בכוח, דרך הכליה שלי.
אותו הדפוס הזה מלווה אותי שנים, רק שהוא קורה הרבה פחות כיום כי אני מצליחה לתפוס אותי בזמן, את הרמאות העצמית שלי. אני יודעת שמה שלא יכנס בדלת ייכנס בדרך אחרת.
והאמת היא שהמערכת שלי כבר מותשת.
המצב שלי מאוד מאוד משופר בזכות תזונת גאפס, אם כאבי הכליה שהיו לי היום היו קורים לפני שנה אני הייתי נכנסת לחרדה איומה, אבל לא, אני הייתי היום ממש בסדר. אחד הדברים הבולטים שאני מרוויחה מהתזונה הזו הוא היכולת להתמודד מבלי להתפרק מהחרדה. זה נשמע מוזר כי למעשה הכליה עצמה כאבה מחרדה אז אני סותרת את עצמי, אבל לא באמת, הכליה כאבה מחוסר לגיטימציה של החרדה – וזה הבדל גדול.
אז הלכתי למטפל ישראלי פה, כירופרקט שהוא גם הומיאופת ועוד כל מיני. הוא אמר שלדעתו זו בלוטת האדרנל שגורמת לכאב בכליה ואני הסכמתי איתו. אם זו הייתה אבן אני הייתי ממשיכה להתפתל אבל כשהגעתי אליו כבר הייתי במצב טוב יותר וכשיצאתי ממנו הייתי במצב עוד יותר טוב.
הוא נתן לי דברים שיעזרו לי ואני מגיעה אליו שוב עוד שבועיים. בינתיים, היה לי היום גם טיפול רייקי אצל מישהי ישראלית פה שהיה מדהים ברמות, ממש יצאתי ממנה כמו חדשה, וחוץ מזה גם שלחתי הודעה למטפל מישראל שיטפל בי מרחוק.
זה קצת כואב.. אבל אלה הם חיי. סיבובים של ריפוי שבו אני משיגה התפתחות והתקדמות, אבל על הדרך משלמת כל הזמן את מחיר ההתמודדויות וצריכה כל פעם להרים את עצמי מהתוצאות של ההתמודדויות האלה. אני כבר מקבלת את זה באהבה, היקום תמיד שולח לי את השליחים שיעזרו לי, גם בהתפתחות העמוקה וגם בהתרוממות אחרי נפילה ("נפילה"). אני מקבלת את זה שגם אם בכל סיבוב התפתחותי אני משיגה התקדמות – עדיין אני כנראה אצטרך להתמודד עם חרדה ברמה מסוימת וגם עם תוצאותיה – עד סוף חיי. אני מקבלת את זה שהגוף שלי משלם מחיר שאני לא יכולה למנוע ושולחת לו את כל האהבה שאני מסוגלת.
העניין האמיתי כאן הוא לא החרדה או האתגר עצמו, אלא היכולת שלי לתת להם לגיטימציה מבלי להתפרק, אם אני שומרת את הדלת שלי סגורה זה נגמר בהתפרקות עם מחיר גבוה יותר ממה שהיה לו הייתי מראש "נכנעת" ומאפשרת לדברים להיות באופן מלא.
אני מרגישה כאילו יש אנשים שכל הזמן מחכים שאני אכשל. שנתיים אחרי שחזרתי בשאלה עשינו תאונה שבה אני נהגתי ביום שישי בערב, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שיהיו מי שיחשבו שהנה, קיבלתי את העונש שלי. עכשיו, אני מרגישה כאילו יש טבעונים שמחכים שאני אחלה, מחכים לראות אותי קורסת, כי הנה, זה יוכיח שאני טועה והם צודקים. כנ"ל לגבי מעריצי הרפואה הקונבנציונאלית, אני מרגישה כאילו יש אנשים שמחכים לראות מתי אני לא אוכל לפתור בעיה בלעדיה והם מחכים להגיד לי "אמרתי לך", כאילו שבכלל אי פעם טענתי שהיא מיותרת (היא לא).
אני כמובן שואלת את עצמי איפה אני שופטת את עצמי כך שהאנשים האלה מהווים לי שיקוף, איפה אני עוד בוחנת את עצמי.. אבל האמת שאני מרגישה מאוד שלמה עם הדרך שלי ומה שמציף לי את המחשבות האלה זו חרדה, שאני כבר די רגילה לא להתייחס אליה ברצינות יתרה.
מצד אחד כולם היו מוריי, אני באמת למדתי ולומדת מכל אדם שנכנס אל חיי. מצד שני, אין כמעט מורים בשר ודם שהתחברתי אליהם בצורה עמוקה בגלגול הזה. למעשה, המורה הגדול ביותר שלי מבחינת דמות שחיצונית לי הוא סת', הישות שג'יין רוברטס תקשרה. הסיבה שתורתו מהווה לי תנ"ך היא שהוא הדמות שהכי הכי מחזירה אותי אל האלוהות של עצמי, אל היכולות של עצמי, ברמה הכי מדויקת, דקדקנית ומעצימה שפגשתי. הלוואי שמי שקורא את התקשורים שלי מרגיש רבע ממה שאני מרגישה כשאני קוראת את סת' או מדברת איתו/עם ג'יין בתקשור.
אני מבינה שחלק משמעותי מהלמידה שלי בחיים אלו היא ללמוד להכיר את האלוהים שאני וזה מה שבאמת קורה. החיים מוכיחים לי שוב ושוב שהכל בסדר כי אני כבר.. אלוהים. זה בסדר אם אני אמות, זה בסדר אם אחיה, זה בסדר אם אכאב, זה בסדר אם אהנה.. הכל בסדר, כי הכל בסדר כשאת אלוהים, והכל בסדר, כי הכל בסדר כשאת יודעת שהמושכות בידיך, גם כאשר מתרחש כאב.
הכאב הוא לא הוכחה לכך שאני חסרת אונים, הוא הוכחה לכך שיש לי יכולת לחוות את המציאות ולתת לה לחיות דרכי תמיד, גם ברגע כזה.
מאוד פופולרי בעולם ההוליסטי לומר שהסבל הוא תולדה של התנגדות וזה אכן עשוי להיות כך, אבל לפעמים החיים מביאים איתם כאב שאליו מתלווה סבל שאתה לא יכול או צריך לנסות למנוע, כי החיים הם פשוט מאתגרים ואנחנו כאן בשביל לחוות אותם.
היכולת להכיל את הכאב+הסבל כשהם באים, היא לפעמים ההפך הגמור מההתנגדות לו.
אז כן, גם סבל הוא בסדר.
מה שאני בעצם אומרת זה שאני משחררת מעצמי את ההתנגדות להתנגדות.
הכל בסדר, אני אומרת לגוף שלי, למערכת שלי.
אני יודעת שאת מגיבה מידית בצורה שאת חושבת שתהיה הכי לטובתי ואני אוהבת ומעריכה אותך על כך.
לפעמים אני לא מצליחה לפתוח לרווחה את הדלת כשמגיע כאב ואז הוא נכנס מהחלון והופך לסבל שעולה לי ביוקר, אבל עכשיו אני כותבת בקול שאני מסכימה. אני פשוט מסכימה לזה, כי אני מסכימה לי להיות אני במלואי, על כל חלקיי ובכל רגע נתון.
וזו היא… יכולת אלוהית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוגן באמצעות reCAPTCHA פרטיות - תנאים