אני שוכבת במיטה עם כאבי מחזור אחרי שבלילה התפתלתי מכאבים עזים במשך שעות. אני נתקלת בפוסט באחת מקבוצות הנשים, רואים תמונה של אבא מאושר עם תינוק טרי ואשה אחרי לידה שלובשת סוג של טיטול/תחבושת כדי לספוג את הדימום המתמשך. אני קוראת את התגובות, תגובות של נשים חזקות שעברו לידות קשות, התמודדויות שרק נשים מכירות, הן מצדיעות ומחזקות את האשה בתמונה. הצעירות נבהלות, "ככה זה כשיולדים?", "לא רוצה ללדת"… המנוסות יותר מרגיעות, הילד שווה הכל, משדרות עוצמה נשית, ובאמת שכולן מדהימות בעיניי.
אבל… למה רק אני (או לא רק אני) חושבת שמשהו פה לא תקין? האם סבל הוא חלק מהמנגנון הטבעי של להיות אשה? האם כאבי מחזור, דימום ארוך, שינויי מצב רוח, נפיחות, עייפות, דכאון ועוד הם דיני עד סוף ימי הפוריות שלי? האם לידה נועדה להיות מסע ייסורים, מפיל, מתיש והורס רקמות בריאות? מסע שכולל טראומה פיזית ונפשית?
אני מודעת לכך שרבים הם הדברים המשפיעים על המחזור שלי, אך הגורם המשפיע ביותר ובעל הכוח הרב ביותר הן האמונות שלי. האמונות שלי משפיעות על המחשבה, הרגשות, ההתנהלות עם אוכל, שינה, פעילות, על הדרך בה אחווה את הקיום שלי על פלנטה זו, מהדברים הגדולים בחיים ועד לדקויות העדינות ביותר כמו גוון הדם שלי.
עברתי שינויים רבים ועמוקים בחיים, תוך כדי כך למדתי להתבונן על המערכת הנשית שלי, ללמוד ממנה ולדעת להבחין בכל שינוי. למדתי את הקשר הישיר בין המחשבות שלי ומצבי המנטלי לבין ההפרשות שלי, צבע, ריח, מרקם, כמות. אני מכירה בקשר שבין הדימום שלי וכל התופעות ההורמונאליות הנילוות לבין האירועים שקרו לי והחוויות שחוויתי, במהלך החיים ובאותו החודש.
לתזונה תמיד היה חלק בשינויים שעברתי, אך כל שינוי תזונתי תמיד היה תולדה של התפתחות ושינוי פנימי ולא ההפך.
אינני מאמינה שסבל הינו ברירת מחדל, בין אם מדובר בנפש או בגוף. אני באמת חושבת שדברים רבים שאנו מחשיבים היום כטבעיים ונורמאליים למעשה אינם באמת כאלה. יתרה מכך, אני סבורה שרבים מדברים אלה מעידים על הריחוק שלנו מהטבע האמיתי שלנו. אך חלק מהטבע היא העובדה שיש לנו יכולת בחירה. אנו חיים בעולם של בחירה, עולם בו אנו יוצרים את עצמינו. כל ריחוק שנוצר מטבענו האמיתי הוא תולדה של בחירה שעשינו ושל הדרך בה בחרנו להתפתח.
אני בוחרת בדרך חדשה.
אינני מפחדת לעמוד מול הפחדים שלי, לגלות מהן האמונות העמוקות שלי, אינני מפחדת להביט בטירוף שלי ולהחליט לעשות שינוי.
כל שנאה עצמית, אשמה, כעס, כל דפוס אכילה, דפוס התנהלות, כל דפוס חיים שאני אוחזת בהם כרגע, עתידים לפגוש את נעמה האלוהית, נעמה האוהבת, נעמה החופשיה, למעשה כבר נפגשנו.
אני לא מוכנה להתפשר ולקבל את מה שלימדו אותנו רק בגלל שזה מה שמקובל, רק בגלל שהמדע עוד מפגר, רק בגלל שכך הורגלנו לחשוב.
לא נועדתי ליפול למשכב בכל חודש רק בגלל שאני אשה פוריה. לא נועדתי לפרק את גופי לגורמים בכדי שאוכל להביא חיים.
בכל יום אני מוצאת את התשובות שלי, את הריפוי שלי, עוד נדבך, עוד חתיכה חסרה שמשלימה לי את התמונה. גם את זאת אמצא. איך אני יודעת? כי התשובות כבר קיימות, הן תמיד היו פה, מאז ומעולם.