היה רגע מסויים שבו נפל לי האסימון. ישבתי בלילה, עם הבגדים הצנועים שלי, על המיטה בחדרי והבנתי שהמגדל שבניתי לי מתפורר ונופל. הבנתי שלא מצאתי את השקט שחיפשתי ושהחלום על העולם הדתי-חרדי האופורי שלי לא קיים במציאות.
הרגשתי נבגדת, מרומה, הרגשתי כאילו שאבו לי את כל החיים מהבטן החוצה.
הרגשתי שהזהות שלי בבת אחת נעלמה. רציתי למות.
זה היה תהליך ארוך. עוד המשכתי לקיים מצוות, לצאת לשידוכים, להתלבש צנוע, אבל הניצן החל לצמוח. הפעם, מתוך החשכה, מתוך הרצון למות, במקום להכנס עמוק יותר אל החושך התחלתי לצעוד אל עבר האור.
במהלך השנים היו עוד הרבה פעמים בהן הרגשתי נבגדת, מרומה, אפילו מנוצלת על ידי העולם הדתי-חרדי. בין אם זה כשנזכרתי בפגיעה המינית, או כשהתגלה לי שמעשה המילה אינו המצאה יהודית (הייתי בשוק), כשלמדתי היסטוריה עולמית והבנתי שהעם היהודי הוא לא מרכז העולם או כשלמדתי על המקורות ההיסטוריים של מושגי בסיס ביהדות (ושוב הייתי בשוק).
יש משהו מאוד ילדותי בלהרגיש נבגדת, ראשוני אפילו, אבל הייתי חייבת לעבור דרך זה, דרך הכעס, כדי להבין מי אני, לפעמים עדיין.
לפעמים עובר לי הסרט בראש, תרחישים מהעבר, ואני רואה שהיו סימנים, רמזים לכך שאינני נמצאת במקום הנכון לי, שהמקום הזה חולה. בדיעבד, אני מבינה שזהו סוג של בית משוגעים, אך כל עוד אתה אחד מהם לעולם לא תדע.
אני נמצאת היום במקום אותו נהגתי לראות כמקום המתועב ביותר בארץ, השפל ביותר, החשוך ביותר, בין אלפי תינוקות שנישבו, בין החוטאים הגדולים ביותר, בין אנשים שדינם כרת או אפילו מוות ואפילו בין גויים.
ואתם יודעים מה? הם האור!
להאמין שעליי לכסות את גופי זה לא אור, להסכים להיקנות על ידי גבר זה לא אור, לשמור שבת זה לא אור, לחתוך איברים חיים וחיוניים מעוללים בני יומם זה לא אור, שחיטה יהודית היא לא אור, פלפולי הגמרא הם לא אור, לטבול כל חודש במקווה זה לא אור, להפריש חלה זה לא אור, מעשר שנזרק לפח הוא לא אור, ציות עיוור הוא לא אור, צניעות היא לא אור, קידוש הוא לא אור, מסורת היא לא אור, גזענות וסוגנות הן לא אור, לא בשבילי.
מהו כן אור בשבילי? אהבה ללא תנאים, קבלה ללא תנאים, סליחה, חמלה, חופש פנימי, עצמאות חשיבתית, ביטוי עצמי, אהבה כבר אמרתי?
גם אם לא אצליח לשנות שום דבר בעולם הזה מלבד את עצמי – שיניתי עולם ומלואו.
יש לי עוד מה לרפא, אין ספק שאני לא מושלמת, אבל אני עצמי הרבה יותר ממה שהייתי בעבר ואני בדרך הנכונה.
הייתי רוצה לכתוב שלעולם לא אפול שוב בפח. הייתי רוצה להגיד שלעולם לא אהיה שוב עיוורת למהותם של הדברים, שלעולם לא אשכח שהאלוהים האמיתי הוא אני, אבל אינני מגדת עתידות ואני עדיין בן אדם.
אני כן אכתוב כך: אני מתכוונת להמשיך לאהוב את עצמי על כל חלקיי, אני מתכוונת להמשיך לתת לעצמי מקום בעולם הזה ללא מיגור עצמי, ללא אשמה, ללא התנצלות, בפני אף אדם או אלוהים מדומיין, יהיו אשר יהיו. אינני מפחדת יותר לראות מי אני, אינני מפחדת לתת ביטוי מלא לחלק הפיזי, הנפשי והרוחני שלי.
אינני מתביישת להגיד שהינני ישות רוחנית המבקרת בתוך גוף, שאני היא האלוהים הגדול והאינסופי וכך גם כל החלקיקים ביקום, כל אדם ואדם.
אנו הבוראים והברואים בו זמנית ואנו המחליטים על חוויית המציאות שלנו.
זאת החוויה בה אני בוחרת כעת: אהבה, חופש פנימי, שקט ואור. ואתם?